על תיאוריות פרשניות, זכויות ילדים, חובות מוסריות של הורים, כספי ציבור וזכות החייב לשקם את עצמו / שחר ליפשיץ

ביום 3.2.2.019 ניתן פסק דין מעורר מחשבה בבית המשפט העליון בעניין סקוק.[1] בפסק הדין, התעוררה השאלה האם ניתן לפטור פושט רגל מחוב שנצבר בשל ערבות שהעניק לחוב מזונות. הרקע המשפטי לשאלה הנו סעיף 69א(3) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 לפיו:

 

צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה:

(3)   חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה".

 

 על-פי הסעיף הורה יחוב במזונות אף אם קיבל הפטר במסגרת הליך של פשיטת רגל. במקרה הספציפי, מדובר היה בחוב מזונות אולם פושט הרגל לא היה האב, שנמלט מן המדינה אלא מי שחתמה עבורו ערבות לחוב. הערכאות הדיוניות פסעו בעקבות הפרקטיקה הרווחת בנושא, לפיה, דין הערב כדין החייב[2] ועל-כן הערבה במקרה הספציפי לא תוכל ליהנות מצו ההפטר.

בניגוד לעמדה זו, בית המשפט העליון קבע, בדעת רוב, מפי השופטים וילנר ושטיין כי פושטת רגל שהעניקה ערבות לחייב מזונות שברח מחובו, פטורה מחוב המזונות שנצבר במסגרת ההפטר שקיבלה בתיק פשיטת הרגל. לעומת זאת השופט הנדל בדעת המיעוט קבע כי צו ההפטר לא יחול על חוב הנובע מערבות למזונות ילדים.

השופטת יעל וילנר, שכתבה את פסק הדין המרכזי, החלה את מסעה הפרשני בלשונו של סעיף 69(א)(3) המחריג את הפטור למי שקיבל פסק דין לחובתו בתובענת מזונות. היא סברה שמן הבחינה הלשונית הערב אינו חייב על-פי פסק דין. ברם לנוכח הטענה כי על-פי דיני הערבות, קיים עקרון כללי לפיו הערב בא בנעליו של החייב הסכימה השופטת וילנר כי לשונו של הסעיף סובלת בסופו של דבר גם את הפרשנות הרואה בחוב הערב כחוב מכח פסק דין למזונות. מכאן עברה השופטת וילנר למבחן התכליתי ועל-פיו הכריעה כי לעניין ההפטר דין הערב שונה מדינו של ההורה. השופטת וילנר נמקה את פרשנותה בשלושה:

  • הדגשת התכלית המשקמת של דיני פשיטת הרגל בכלל ודיני ההפטר בפרט. במסגרת פסק דינה התייחסה השופטת גם לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 וציינה, כי החוק שם לנגד עיניו כמטרה את שיקומו של החייב כמעט לפני כלל השיקולים.
  • בשונה מהחייב המקורי, הערב אינו נושא באחריות אישית לפרנסת הילדים, ומשכך הימנעותו מתשלום החוב איננה כרוכה באותו כשל מוסרי-חברתי הנלווה לאי-תשלום המזונות מצד החייב, ואשר עומד בבסיס החרגת חוב המזונות מצו ההפטר.
  • עוד קבעה השופטת, כי בעוד לזכאים למזונות יש דרך לקבל את כספי המזונות, ולו באופן חלקי מהביטוח הלאומי על-פי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 לערב פושט רגל אין סעד שיסייע לו להשתקם אם לא יזכה לפטור המבוקש.

השופט שטיין הסכים עם מסקנתה של השופטת וילנר אך התייחס להיבטים נוספים. ראשית, השופט שטיין הדגיש את חשיבות הפרשנות הלשונית של החוק. לשיטתו פרשנות סעיף 69(א)(3) תומכת באופן חד-משמעי בפרשנות לפיה חובה של הערבה אינו חוב שמקורו בפסק דין. לדעת השופט "ביקשו מאתנו ליתן פסק דין שחורג מלשונו הברורה של חוק, וזאת כדי למנוע את מה שנראה בעיניהם כתקלה חברתית".[3] השופט שטיין הוסיף וקבע כי "אינני סבור כי בית משפט רשאי לראות את עצמו חופשי להתעלם ממילותיו הברורות של חוק כדי להגיע לתוצאה שנראית לו רצויה".[4] למרות הדבקות העקרונית בפרשנות הלשונית השופט שטיין התייחס בכל זאת אף לפרשנות התכליתית תוך שהוא מדגיש כי "קבלת הפטר בהליכי פשיטת רגל ופתיחת דף חדש היא אחת הזכויות החשובות שיש לאזרח בישראל. […] זכות זו מבטיחה לאדם שאיתרע מזלו והגיע לשוקת שבורה רווחה ואור בקצה המנהרה".[5] כמו השופטת וילנר אף השופט שטיין הדגיש בהקשר זה את רוחו של החוק החדש. השופט שטיין אף דחה את החששות מפני פגיעה במוסד הערבות וכנגזרת מכך במקבלי מזונות. לשיטתו, המצב הפוך שכן "שלילת הזכאות להפטר תתמרץ ערבים פוטנציאליים לא לתת ערבות ודבר זה ירע את מצבם של מקבלי מזונות שלא יוכלו להיפרע מהחייב."[6] השופט שטיין דחה כמעט בשאת נפש את החשש כי בשל הפגיעה במוסד הערבות, לא יוכלו חייבים בחוב מזונות לצאת את ישראל.

מנגד, סבר השופט ניל הנדל, כי אין לפטור את הערבה מחוב המזונות. במישור הפרשני, סבר השופט הנדל כי לשון החוק לרבות החקיקה המשלימה הרלוונטית (בעיקר חוק הערבות, התשכ"ז-1967) כמו גם אופייה המיוחד של ערבות הניתנת על-ידי גוף סטטורי, סובלת גם את הפרשנות הרואה בחוב הערב חוב הנובע מפסק דין. על-בסיס גישתו הפילוסופית של ויטגשטיין, סבר השופט שיש להתייחס לפרשנות שהייתה מקובלת עד היום בפסיקה, כאינדיקציה לכך שהלשון סובלת את שתי המשמעויות. מנקודת המבט התכליתית סבר השופט הנדל, שיש להעדיף את אינטרס הקטינים במזונות, על-פני זכות החייב להפטר. השופט הנדל הדגיש כמה נקודות משמעותיות.

ראשית יש לדרוש מן הערבה לעמוד מאחורי בחירותיה בלשונו של השופט הנדל: "המערערת לקחה החלטה מודעת ואוטונומית לגבי הערבות",[7] ובהמשך, "אין הערבה חייבת להסכים ליטול על עצמה את חוב המזונות; אך היא רשאית לעשות זאת. משהיא בחרה כך – היא נכנסת לנעלי החייב"[8] וכן "כיבוד חופש הבחירה של האדם מחייב גם ליתן תוקף לחובות שהוא לקח על עצמו בצורה מודעת".[9]

שנית, מניתוח הוראות החוק עולה כי התכלית המרכזית של החרגת חובם של ילדים הוא הדאגה לצרכיהם לגופם ולא הרתיעה מן ההתנהגות המוסרית של הורים המתנערים מחבותם. לכן, אינטרס זה רלוונטי גם במקרה שבו המתנער הוא הערב. שלישית, ההסתמכות על הקופה הציבורית כתחליף לאחריות של החייב או הערב אינה מכבדת מספיק את האינטרס הציבורי. "לא נראה שישנה הצדקה להעביר את נטל התשלום לכתפי הציבור, ויש לזכור כי גם הקופה הציבורית מוגבלת היא. הכסף שהמוסד מוציא אינו כאש שניתן להעביר מנר לנר, אלא בא על חשבון צרכים ציבוריים אחרים".[10] רביעית, במקרה הספציפי על-פי החוק המל"ל יחויב לשאת רק בחלק מחוב המזונות כך שצרכי הילדים במלואם לא ייענו. חמישית, השופט מביע דאגה למוסד הערבות בכלל ובהקשר הספציפי הוא סבור כי בעקבות הלכת הרוב יתקשו חייבים במזונות לצאת את ישראל. השופט הנדל כופר בסדר העדיפויות שהציבה דעת הרוב בין צרכי החייב לצרכי הילדים והוא סבור כי בעימות בין השניים יש להעדיף דווקא את זכויותיהם של הקטינים. בסיום מציין השופט הנדל כי פסק דינו לא יוליך לתוצאה גורפת לפיה לעולם הערב לא יופטר, שכן עומדת בפני בית המשפט האפשרות להפעיל את החריג לחריג ולפטור את החייב המקורי כמו גם את הערב מהחוב במסגרת ההפטר על-פי הקריטריונים שעוצבו בפסיקה.

שלושת חוות הדעת של השופטים בפסק הדין משכנעות בדרכן וכל אחת מהן מצויה במתחם הסבירות הן בתוצאתה והן בהנמקותיה. בשורות הבאות אתייחס בקצרה לכמה היבטים מעניינים שפסק הדין מעורר.

  1. המחלוקת על התיאוריה של פרשנות החקיקה: לאחר שנים שבהם שלטה בבית המשפט העליון תורת הפרשנות התכליתית של ברק, בכפוף למרד מסוים של שהוביל השופט דנציגר בתחום דיני החוזים,[11] כמה פסקי דין שניתנו לאחרונה מהדהדים ויכוחים סוערים המתקיימים בארצות-הברית לגבי תורת הפרשנות של חוקה וחקיקה. כך בפסק הדין שעסק בפרשת פוזננסקי[12] התעוררה מחלוקת בין השופטת דפנה ברק-ארז מחד גיסא לבין השופטים פוגלמן וסולברג מאידך גיסא לגבי מקומה של ההיסטוריה החקיקתית. השופטת דפנה ברק-ארז מייחסת להיסטוריה החקיקתית חשיבות מועטה בעוד השופטים פוגלמן וסולברג מייחסים לה חשיבות רבה. במתח המתהווה בישראל בין גישות המדגישות את ההבנה ההיסטורית של הטקסט לבין גישות דוגמת הגישה התכליתית הרואות בטקסט המשפטי כטקסט חי ודינמי עסקו לאחרונה רפי רזניק[13] ופרופ' מאוטנר.[14] במאמר שהציע מבט הרמנויטי על פרשנות חוזים הראינו עמיתי אלעד פינקלשטיין ואנוכי[15] שלצד הוויכוח בין גישות "המקורנות" לגישות המתנגדות להן, מתקיים ויכוח הרמנויטי נוסף, לגבי האפשרות לחרוג ממילותיו של הטקסט כדי להגשים את תכליתו. ברוח זו, אף במשפט הישראלי, לצד האתגר שמציבה הגישה המקורנית לגישה התכליתית הרווחת, אתגר נוסף כלפי הגישה התכליתית מציבה הגישה הטקסטואלית ובמיוחד זו הגורסת כי יש לתת משקל רב ללשון הפשוטה של הטקסט. במתח זה עסק לאחרונה בית המשפט בבר"ם 2283/18[16] שבו אתגר השופט שטיין את הפרשנות התכליתית המקובלת והציב כחלופה לה את הפרשנות הטקסטואלית הלשונית מבית מדרשו של השופט האמריקאי סקלייה. מול שטיין נצבו באותו המקרה השופטים ברק-ארז וגרוסקופף שהגנו על גישת הפרשנות התכליתית והצדיקו את האפשרות לחרוג מלשונו הפשוטה של הטקסט לצורך הגשמת תכליתו. במקרה הנוכחי ממשיך השופט שטיין בקו התומך בגישה הטקסטואלית ובפרשנות הלשונית והוא היחיד מבין השופטים שסבר כי ניתן היה להכריע במקרה על-פי לשון החוק ללא דיון בתכליתו. השופט שטיין אף מתריע מפני ניסיון של שופטים להתעלם מלשונו הברורה של החוק כדי להגשים מטרות חברתיות או את תפיסתם על הדין הרצוי.[17] השופטת וילנר והשופט הנדל הגיעו אמנם לתוצאות שונות בפסק דינם, אך הסכימו כי במקרה הנוכחי לא ניתן היה להכריע את פסק הדין על בסיס לשון החקיקה ועל-כן בסופו של דבר הכרעתם בוססה על המבחן התכליתי. השופט הנדל הוסיף ותרם תיאוריה פרשנית, ייחודית ודינמית, הסבורה כי גם כאשר עוסקים אנו במובן הלשוני, יש להעדיף פרשנות ההולמת את הפרשנות שניתנה לחוק על-ידי בתי המשפט בעבר.
  2. הרציונל של החרגת חוב המזונות מן ההפטר – בין הדאונטולוגי לתוצאתני: לדעת השופט הנדל יש להתמקד ברציונל הסוציאלי התוצאתני של הדאגה לילדים, לעומת זאת השופטת וילנר סברה כי "החריג" בחוק השולל את תחולת ההפטר על חוב מזונות מבטא רעיון דאונטולוגי של סלידה מהתנהגות ההורה המתנכר.
  3. האיזון בין זכויות החייב לזכויות ילדים: חוות הדעת של השופטים וילנר ושטיין מדגישות את זכות החייב לשקם את עצמו. לעומת זאת השופט הנדל סבור כי הדאגה הסוציאלית לילדים גוברת על זכות החייב ו/או הערב לשיקום עצמי.
  4. אוטונומיה של הפרט והאינטרס הציבורי: השופטת וילנר מדגישה את העובדה שזכויות ילדים ייפגעו בצורה חלקית בשל האפשרות של הביטוח לאומי לשאת במזונות שלהם. לעומת זאת, השופט הנדל מבהיר שההגנה של הביטוח הלאומי על הילדים היא הגנה חלקית. הוא מדגיש את הצורך להגן על האינטרס הציבורי ועל הקופה הציבורית. נוסף על כך השופט הנדל מדגיש את האוטונומיה של הערב להתחייב ובכלל זאת את האחריות הגלומה בכך שמי שמתחייב יישא בתוצאות התחייבותו.
  5. פתרונות גורפים לעומת פתרונות אמצע המקנים שיקול דעת: הפרשנות של השופטים וילנר ושטיין לסעיף 69(א)(3) מוליכים לפתרון "גורף" לפיו בכל מקרה ומקרה, יש לפטור ערב מחוב המזונות. לעומת זאת, השופט הנדל קובע כי ככלל הערב חייב במזונות למרות ההפטר, אך לבית משפט, כחלק מסמכותו מכוח החריג לחריג שיקול דעת לפטור אותו. בכך הוא מרחיב את שיקול הדעת השיפוטי.

 

בשנים האחרונות התגברה בכתיבה הפובליציסטית, בין היתר בהשפעה אמריקאית, הנטייה לתייג שופטים על הרצף שבין שמרנים לליברליים. נטייה זו התחזקה לנוכח הניסיון לתייג את השופטים שמונו על-ידי השרה שקד כשמרנים. אף בדיווח התקשורתי על פסק הדין היה מי שבקש לנתחו בהתאם לתיוג המקובל של השופטים. ברם, פסק הדין שלפנינו מדגים את מורכבותה של השפיטה ואת החשיבות המוגבלת של התיוג. מנקודת המבט של הרטוריקה הפרשנית, שטיין בפסק הדין הנוכחי ועוד יותר בפסק הדין בבר"ם 2283/18 נוקט בגישה הטקסטואלית-לשונית המסווגת ברגיל כשמרנית, בעוד השופטים ברק-ארז וגרוסקופף בבר"ם והשופטים הנדל ווילנר בפסק הדין הנוכחי קרובים יותר לפרשנות התכליתית. עם זאת, בסופו של דבר החשיבות המעשית של המחלוקת הפרשנית מוגבלת. כך, בבר"ם הנ"ל כל השופטים הגיעו בסופו של דבר לאותה תוצאה מעשית והמחלוקת ביניהם הייתה לשם שמיים. יתרה מזו, בבר"ם אף השופט שטיין נזקק בסופו של דבר לחשיבה מעין-תכליתית כדי להוציא את החוק מידי קריאתו הפשוטה.[18] במקרה הנוכחי, אני מתקשה לקבל את טענתו של שטיין לפיה לשון החוק היא פשוטה וברורה שכן לא ניתן להתעלם מן האפשרות הפרשנית הקוראת את העיקרון לפיו הערב בא בנעליו של החייב אל תוך פקודת פשיטת הרגל ובהתאם לכך רואה בחובת ערב כחובה הצומחת מתוך פסק הדין. החשיבות המוגבלת של התיוג הליברלי/שמרני והכשל שבניסיון לייחס לשופטים עת ערכי הממנים שלהם, מתחוורת כאשר עוברים מן הרטוריקה הפרשנית לניתוח הערכי שהתרחש בפסק הדין. דווקא השופט הנדל, מציג בפסק הדין תיאוריה נאו-ליברלית המבליטה את חשיבות האוטונומיה של הפרט ומסויגת משימוש בכספי ציבור. לעומתו דעת הרוב של השופטים שטיין ווילנר, שבתקשורת היה מי שבקש לקשור בין עמדתם לבין עמדותיה של שרת המשפטים, מבוססת על נימוקים דאונטולוגיים כגון הביקורת המוסרית על ההורה המתנכר והזכות של החייב לשקם את חייו. נוסף על כך, הם נכונים לוותר על האחריות הפרטית של הערב לטובת אחריות מדינתית של המוסד לביטוח לאומי באופן המתאים יותר למדינות רווחה ופחות לתומכים בכוחות השוק הקפיטליסטיים. הנה כי כן מתברר שהחיים והשפיטה מורכבים יותר מהתיוגים שבהם חלקנו בוחרים לתבנת באמצעותם את המציאות.

ומה בכל זאת התוצאה הנכונה? פתחתי בכך שאמרתי שבעיני שלושת העמדות משכנעות בדרכן. אישית, אני נוטה להשתכנע מנימוקיו של השופט הנדל, הן במישור הפרשני והן במישור של המדיניות הראויה. עם זאת, כפי שרמז השופט הנדל במקרים הבאים נכון יהיה לעשות שימוש בשיקול הדעת הפרטני, שמעניק החריג לחריג לבית המשפט ולשקול במסגרת הנסיבות את העובדה שמדובר בערב תם לב ולא בחייב המקורי. לא למותר לציין בהקשר זה כי בפסק דינו של בית המשפט העליון ואף לא בבית המשפט המחוזי המקורי הוברר מה טיב קשריה של הערבה לחייב המקורי. אני מעריך כי במקרים רבים לפן המשפחתי והמגדרי יהיה משקל שניתן יהיה לקחת אותו בעת שיידון החריג לחריג.

 

שחר ליפשיץ הוא פרופ' מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן וראש המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי הפועל בפקולטה.

ציטוט מוצע: שחר ליפשיץ "על תיאוריות פרשניות, זכויות ילדים, חובות מוסריות של הורים, כספי ציבור וזכות החייב לשקם את עצמו" ICON-S-IL Blog (26.2.2019).

 

[1] ע"א 8096/17 סקוק נ' איסחקוב (פורסם בנבו, 3.2.2019).

[2]  לפרשנות המקובלת של הסעיף כחלה גם על ערב ראו סעיף 4 לפסק דינו של השופט הנדל, שם. כפי שציינה אף השופטת וילנר, המערערת לא הצליחה להביא ולו תקדים אחד שעל-פיו הסעיף לא יחול על ערבה לחוב מזונות.

[3] שם, פס' 5 לפסק דינו של השופט שטיין.

[4] שם.

[5] שם, פס' 6 לפסק דינו של השופט שטיין.

[6] שם, פס' 5 לפסק דינו של השופט שטיין.

[7] שם פס' 6 לפסק דינו של השופט הנדל

[8] שם.

[9] שם.

[10] שם, פס' 7 לפסק דינו של השופט הנדל.

[11] ראו בנושא זה בין היתר שחר ליפשיץ ואלעד פינקלשטיין "מבט הרמנויטי על פרשנות חוזים" משפטים מג 55 (2012).

[12] בג"ץ 6301/18 פוזננסקי נ' שרת המשפטים (פורסם בנבו, 27.12.2018).

[13] ראו רפי רזניק "תחילתה של ירידת הפרשנות התכליתית ועליית המקורנות? לקראת ויכוח פרשני במשפט הישראלי" משפטים על אתר יב 67 (תשע"ח). רפי רזניק "עוד בשולי המקורנות: הערה על מתודות פרשניות ומלחמות  תרבות" ICON-S-IL Blog (29.1.2019).

[14] מני מאוטנר "בעד ונגד המקורנות, בעד הפרשנות התכליתית" ICON-S-IL Blog  (5.2.2019).

[15] ראו ליפשיץ ופינקלשטיין, לעיל ה"ש 11.

[16] בר"מ 2283/18 הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' נכסי יד חרוצים בע"מ (פורסם בנבו, 1.1.2019).

[17] במאמרנו הנ"ל, לעיל ה"ש 11, אנו מבחינים בין שני מובנים של תכלית אובייקטיבית, שלא תמיד המשפט הישראלי הבחין ביניהן כדבעי. במובן אחד התכלית האובייקטיבית מבקשת להסיק את תכלית הטקסט מתוכו ולעיתים כדי להגשים את הגיונו הפנימי היא נכונה לחרוג ממילותיו, במובן השני התכלית האובייקטיבי משקפת גישה המבקשת לחרוג מלשון הטקסט כדי להגשים ערכים חיצוניים לו המשקפים לדעת הפרשן את ההסדר הראוי.

[18] עם זאת בעיני המתודות שנקט שטיין תואמות את המובן הראשון של התכלית האובייקטיבית, כלומר תכלית הנובעת מן היצירה, בעוד שהתנגדותו העמוקה של שטיין, לגישה התכליתית, כפי שהיא משתקפת בפסק הדין הנוכחי היא לתכלית המשקפת את ערכי השופט ואינה מעוגנת בטקסט. על הבחנה זו עומדים פינקלשטיין ואנוכי לגבי דיני חוזים ובעתיד אזדקק לה במאמר על פרשנות חקיקה בישראל.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: