עוד בשולי המָקוֹרָנוּת: הערה על מתודות פרשניות ומלחמות תרבות / רפי רזניק

בפוסט קודם טענתי כי בסדרת חוות דעת שיצאו מתחת ידו, החל השופט סולברג לפתח תורה פרשנית מקיפה המציגה חלופה חלוצית לפרשנות התכליתית, שניתן לאפיין כשמרנית בניגוד לפרשנות התכליתית שהיא תאוריה ליברלית.[1] בפוסט הנוכחי ברצוני לחדד כי קשר זה שבין מתודות פרשניות לבין אידאולוגיות פוליטיות אינו מוגבל לזירה השיפוטית, אף לא לזירות שעניינן ניסוח מערכים נורמטיביים מחייבים; רק לאחרונה קיבל פולמוס דומה ביטוי בזירה הספרותית. נוכחותה הבולטת של המתודולוגיה הפרשנית במרחב האינטלקטואלי הישראלי בימים אלה מחדדת את תפקידה המרכזי במאבק הניטש בין אליטות תרבותיות, שמבקשות שליטה על מהלך החיים הציבוריים בישראל בכלל.

אזכיר בתמצית כי שיטתו של השופט סולברג, שאני מכנה מָקוֹרָנוּת, הוחלה עד כה בפרשנות החוק והיא מעלה על נס את הכוונה המקורית של המחוקק. לפיכך המקורנות מכפיפה את התכלית המשתקפת מלשון החוק לזו העולה מן ההיסטוריה החקיקתית; מפחיתה מן המעמד הפרשני של עקרונות היסוד של השיטה כמו זכויות האדם, באמצעות שיוך ההבניה הנורמטיבית למהלך הביקורתי להבדיל מן המהלך הפרשני; ומכריעה בין התכלית הסובייקטיבית (כוונת היוצר) לבין התכלית האובייקטיבית (כוונת השיטה) שלא בעזרת אמצעים כאיזון, סינתזה ואינטגרציה הנסמכים על שיקול דעת שיפוטי, אלא באמצעות מנגנון של כלל וחריגים בצידו: כוונת המחוקק מנצחת, אלא אם היא בלתי-חוקתית או שחלוף הזמן פתר את המחלוקת הציבורית שבבסיס המתח בין התכליות.[2]

אליבא דפרשנות התכליתית, תכלית החוק אינה מתמצה עם יצירת הטקסט אלא היא מתפתחת עם תמורות העתים. המשמעות נקבעת אפוא במועד הפירוש, על כל ההתפתחויות החברתיות והאינטלקטואליות שחלו מאז נחקק החוק ועד שהגיע לפתח בית המשפט. מול שאיפה זו לקדם עתיד טוב יותר באמצעים פרשניים, מציבה המקורנות מראה שמרנית. גישתו של השופט סולברג ספקנית ביחס לקיומה של "כוונת השיטה" במנותק מסט הערכים של הפרשן, וגורסת כי תכלית החוק מתקבעת על-ידי יוצרו. אובייקט הפרשנות הוא אפוא החוק המצוי בלבד, שמשמעותו היא עובדה הקיימת במלואה טרום פרשנות.

מה בין נעם סולברג ליהודה ויזן?

הביצה הספרותית געשה לאחרונה בעקבות יציאתו של העורך והמבקר יהודה ויזן נגד הזרם המרכזי בחקר הספרות באקדמיה הישראלית – תחום אחר שלחם חוקו הוא פרשנות טקסטים. לטענת ויזן, השיח השלט כופה על הטקסט השירי מסגרות פרשניות חוץ-ספרותיות, כך שהטקסט אינו אלא כלי בידיו של הפרשן. הבעיה, לפי ויזן, היא שהמסרים שהפרשן מוצא בטקסט מקורם לא במשורר, לא במילות השירים, אף לא בהקשרו המקורי של השיר – אלא בהשקפת עולמו של הפרשן: "הפרשן אינו עוד משרתו של הטקסט […] תפקידה העיקרי של היצירה הוא לשמש קרש קפיצה לפרשן".[3]

תובנותיו של ויזן רלוונטיות כפשוטן לפרשנות החוק, שהרי השיר והחוק שניהם 'מיטב המלים במיטב סדרן'. ויזן מפציר בקהילייה התורת-ספרותית לרדת לשורשה של הפעולה הפרשנית; במילותיו של אחד מן השותפים לדיון שעורר, שאיפתו של ויזן היא "לשרטט בקווים כלליים את גבולותיה של שאלת הפרשנות".[4] לשיטתו, מערך הכוחות בין הטקסט לפרשנותו מעוות כאשר השנייה קודמת לראשון, ויש להשיב את הדברים אחורנית – הטקסט המקורי ראשית. כך יתוקנו טעויות כגון שהשקפת העולם הפרשנית כופה עצמה על המלים; שהטקסט נכתב על-ידי יוצרו (המשורר או המחוקק) מלכתחילה עם פנים לפרשנות (אקדמית או שיפוטית) ולא לשיפור המציאות (האמנותית או החברתית); וכן שהאתוס המקצועי מרוכז בעיסוק בפרשנות שניתנת ליצירה ולא בה עצמה: "קריאה" כזו או אחרת (גישה תאורטית או תקדים) במקום קריאת היצירה (השיר או החוק).[5]

יהודה ויזן הוא שמרן מוצהר, והפרויקט הספרותי שהוא מקדם הוא פרויקט שמרני.[6] לצד הבדלים חשובים, יש דמיון לא מבוטל בין השמרנות של ויזן והשמרנות של סולברג. שתי החלופות הפרשניות המוצעות מבקשות להשיב למרכז את היצירה המקורית, שיש לה קיום עצמאי מן הפרשן. סולברג מדגיש את כוונת יוצר הטקסט, ויזן חופשי משיקולים דמוקרטיים שבעטיים יבקש להקים לתחייה את המחבר,[7] והוא מעניק מרחב אוטונומי ליצירה במנותק מיוצרה; אך שניהם מבקשים להדיר את ערכיו הסובייקטיביים של הפרשן מן השליטה על ההליך הפרשני, ולטעת הליך זה בתוך הקשר מקורי בשונה מהקשר שנכפה בדיעבד ובתלות בפרשן. מעבר לכך, שניהם נוקטים עמדות אופוזיציוניות נגד הזרם הפרשני המרכזי בתחומם, המזוהה כך או אחרת עם השמאל. הן במשפט הן בספרות זרמים פרשניים שמרניים מערערים כעת את ההגמוניה הפרשנית הפרוגרסיבית, ובמובן זה בשני המקרים השמרנות היא רעננות. ואולם למותר לציין כי הזרם המרכזי בבתי המשפט איננו זה השלט במחלקות לספרות. החוג הראשון מאמין באוטונומיה של המשפט וביכולתו של הסדר הליברלי לארגן את מכלול עובדות החיים החברתיים, ואילו החוג השני (בהכללה) כופר באוטונומיה של הספרות כמו גם בקיומה של תאוריה שביכולתה לעשות סדר קוהרנטי וחובק-כל. הליברליזם המשפטי רואה עצמו חלק אינהרנטי מן השיטה ובעל סמכות ויכולת לזקק אותה, ואילו הפוסט-סטרוקטורליזם הספרותי רואה עצמו חיצוני לשיטה ולפיכך ביקורתי כלפיה, חושף את רעיעות האדנים שעליהם היא עומדת. אבל הפרויקט השמרני הוא אויב משותף,[8] ובשני המקרים כלי הנשק הוא ריכוז הכוח אצל הפרשן.

עלייתה של אליטה שמרנית?

ויזן וסולברג שניהם כורכים תאוריה פרשנית עם זהות חברתית. כלומר, החלופה התאורטית מעוגנת בתפיסת עולם שהיא עניין זהותי – היות יהודי שמרן, בניגוד לאוניברסליסט ליברל. לשם הדגמה, אחד התיקים שבהם השופט סולברג יישם את המקורנות הוא זה שעסק בסמכותה של עיריית תל-אביב להתיר פתיחת מרכולים בשבת. סולברג אחז באותו מקרה בדעת מיעוט שלפיה לעיריית תל-אביב אין סמכות כזו, תוך שהציב את המחלוקת בינו לבין השופטים האחרים (כפי שכבר ציינתי מעל במה זו[9]) ככזו המצויה באותו מישור של מחלוקות כאלה שבין דתיים לבין חילוניים ובין הפריפריה לבין, כלשונו, "מדינת תל אביב".[10]

אמנם, השופט סולברג הטרים לדברים הללו כי יש לאמץ "לא תפיסה של 'הכל או כלום', 'שחור ולבן', אלא סובלנות לדעה שונה וויתורים הדדיים. לא נטשטש את המחלוקת בינינו – על סמכות וסבירות ופרשנות, אך גם לא נצבע אותה בצבעים עזים".[11] בניגוד לויזן המבקש למות באוהלה של ספרות, סולברג איננו טהרן. אדרבה, במצוות השמרנות הוא מעלה על נס את המתינות. בסופו של יום תפקיד המשפט הוא לפתור סכסוכים, אך לעתים נדרש לשם כך לחדדם.

בנקודה זו מרימה את ראשה מלחמת התרבות. כידוע, מני מאוטנר ממסגר התפתחויות משמעותיות במשפט הישראלי למן שנות ה-80 ככלי זין במערכה זו.[12] הוא אף טוען כי מלחמת התרבות הולכת ומסלימה ומתרחבת בימים אלה למחוזות חדשים.[13] בשני קצותיו של הפער התרבותי בעולם המשפט מצויות, לשיטת מאוטנר, שתי מערכות ערכים מנוגדות: האחת ליברלית, האחרת יהודית-לאומית-דתית. מאוטנר מכיר במרכזיות השאלה הפרשנית לחייו האינטלקטואליים של כל קולקטיב, על אחת כמה וכמה קולקטיב ששואב מן המסורת היהודית.[14] ואולם חרף הבנתו ההרמנויטית את המשפט ואת הקשר שלו למציאות האנושית[15] וחרף הכרתו בתפקיד ששיחקה מתודת הפרשנות התכליתית בקרב שמנהלים "ההגמונים-לשעבר הליברלים"[16] – מאוטנר ומלומדים משפטיים אחרים אינם מנתחים את המהלכים הנוכחיים בעולם המשפט באמצעות כלים פרשניים. תרגומה של אפיסטמולוגיה פרשנית למתודולוגיה יישומית הוא מרכיב חשוב אך מוזנח בשאלה כיצד מנצח צד זה או אחר במלחמת התרבות. כאן חיי הרוח מיתרגמים לחיי המעשה.

קיומה של אליטה שמרנית בעלת כוח משיכה אינטלקטואלי ממשי הוא תנאי לביצור כוח תרבותי-פוליטי אפקטיבי הממוקם מימין לליברליזם. התעוררותן של חלופות שמרניות לתורות הפרשנות השולטות בחוגים ליברלים או שמאליים היא סממן המבשר תנועה עמוקה ורחבה (המנוגדת לגישת ה"משפט ותרבות" שבה תומך מאוטנר). יהודה ויזן והשופט סולברג פועלים במסגרות נבדלות שמאכלסות קהילות המחזיקות במערכות שונות של כללים ועקרונות, אך שניהם עונים על צורך תרבותי אחד, ובמובן זה הם שותפים לאותו פרויקט. בהינתן שבשני המוקדים האחיזה של הזרם המרכזי חזקה דיה כדי להסיט את האתגרים לשוליים, מוקדם לומר אם פרויקט זה מסמן את התגשמותה של נבואתו של מאוטנר, כי ביצור הכוח בידיים הפרשניות והפקעתו מן הידיים היוצרות עתיד לחזור אל ההגמוניה הליברלית כבומרנג.

 

רפי רזניק הוא תלמיד לתואר דוקטור במשפטים באוניברסיטת ג'ורג'טאון. תודה לשי זמיר ולשרהלה בן-אשר, שהרשימה נולדה והתעצבה מתוך שיחות עימם.

ציטוט מוצע: רפי רזניק "עוד בשולי המָקוֹרָנוּת: הערה על מתודות פרשניות ומלחמות תרבות" ICON-S-IL Blog (29.1.2019).

 

[1] רפי רזניק "בשולי המָקוֹרָנוּת: הערה על מתודות פרשניות ומחנות אידאולוגיים" ICON-S-IL Blog (20.11.2018).

[2] לפירוט ראו רפי רזניק "תחילתה של ירידת הפרשנות התכליתית ועליית המָקוֹרָנוּת? לקראת ויכוח פרשני במשפט הישראלי" משפטים על אתר יב 67, 80–88 (2018).

[3] יהודה ויזן "'שירת הטבועים': מיכאל גלוזמן מתעקש לנתח שירה בעזרת שבלונות אבחוניות" הארץ (2.11.2018).

[4] עמר ארד "למרות הלשון הבוטה של יהודה ויזן, יש לתת את הדעת על טיעוניו" הארץ (12.11.2018).

[5] ויזן, לעיל ה"ש 3.

[6] הגם שהשמרנות בה הוא דוגל, אולי בשונה מן המקורנות, איננה זו השלטת בימין האמריקני, ראו יהודה ויזן "לא שמרנים! רפובליקנים – על 'השילוח' המחודש" דחק ח 620 (2017); וראו גם את ה"אני מאמין" של כתב העת, שויזן הוא עורכו.

[7] ראו רולאן בארת מות המחבר; מישל פוקו מהו מחבר? (דרור משעני מתרגם, 2005).

[8] על רקע זה ניתן להבין את קריאתם של "אנשי רוח" לנשיאה ביניש להתנגד למינויו של סולברג לבית המשפט העליון. ראו תומר זרחין ואופיר בר-זהר "אנשי רוח לביניש: הדיל למינוי סולברג – מסוכן" הארץ (18.11.2011).

[9] רזניק, בשולי המקורנות, לעיל ה"ש 1.

[10] דנג"ץ 3660/17 התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית נ' שר הפנים, פס' 37 לפסק דינו של השופט סולברג (דעת מיעוט) (פורסם באר"ש, 26.10.2017).

[11] שם.

[12] ראו Menachem Mautner, Law & the Culture of Israel 99–158 (2011).

[13] מני מאוטנר "מלחמת תרבות במשפט הישראלי" הארץ (8.11.2018).

[14] ראו מנחם מאוטנר "בית-המשפט העליון – שלוש תקופות: 'זרות', 'עימות', 'הכלה'" משפט ועסקים י 585 (2009).

[15] מנחם מאוטנר "גדמר והמשפט" עיוני משפט כג 419 (2000).

[16] על הפרשנות התכליתית ראו Mautner, לעיל ה"ש 12, בעמ' 93–94; על הקטגוריה "ההגמונים-לשעבר הליברלים" ראו מנחם מאוטנר "פתח-דבר: ליברליזם בישראל – 'האדם הטוב', 'האזרח הרע' והשגשוג האישי והחברתי" עיוני משפט לו 7 (2013).

2 תגובות בנושא “עוד בשולי המָקוֹרָנוּת: הערה על מתודות פרשניות ומלחמות תרבות / רפי רזניק

הוסיפו את שלכם

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: