שאלת גבולות הסמכות המכוננת של הכנסת התעוררה במשפט הישראלי בספרות ובמספר פסקי-דין, למשל לאחרונה בפסק-הדין בעניין 'חוק ההדחה'.[1] אבן הפינה הראשונה לעניין זה הונחה בעניין ירדור, שם הוכר, בדעת רוב כי יש כללים יסודיים על-חוקתיים המצויים מעל הדין הפוזיטיבי, והמגנים על ערכיה המכוננים של האומה.[2] בפסק-הדין בעניין לאו"ר, העיר השופט ברק, כי באופן תיאורטי ניתן להביא לביטולו של חוק הסותר את עקרונות היסוד של השיטה.[3] שנים מאוחר יותר, בעניין התנועה למען איכות השלטון ציין הנשיא ברק כי "יש מקום לתפיסה כי חוק או חוק-יסוד, אשר ישללו את אופייה של ישראל כמדינה יהודית או דמוקרטית, אינו חוקתי."[4] במאמר מן העת האחרונה, שב פרופ' ברק לשאלה זו, ומכח פרשנותה של הכרזת העצמאות טען כי: "היקף סמכותה של האסיפה המכוננת, כפי שהוא נקבע בחלק השני של הכרזת העצמאות, צריך להתפרש על רקע שני החלקים האחרים של הכרזת העצמאות. על פי גישה זו, סמכותה של הכנסת כאסיפה מכוננת אינה סמכות מוחלטת. היא אמנם סמכות רחבה ביותר, אך היא מוגבלת על ידי העקרונות של החזון של העם והאני מאמין שלו הקבועים בהכרזת העצמאות. מתבקשות מכך מספר מסקנות. כך למשל, הכנסת כרשות מכוננת אינה מוסמכת לבטל את אופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, או לבטל את אופיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית".[5] נדמה כי את הביטוי החד ביותר לגישה לפיה קיימים עקרונות-על אשר מגבילים אף את הסמכות המכוננת ניתן למצוא בפסיקותיו של השופט חשין, לפיו "הפירמידה המשפטית בנויה אפוא על ערכי-העומק של החברה והמדינה. אותם ערכים מזינים בשורשיהן את הנורמות השוררות במדינה, ובלעדיהם לא תיכון המדינה. וגם הכנסת – שהיא עצמה חיה מכוחם – תכוף ראשה לפני אותם ערכים."[6] על אף הערות אגב השונות שהושמעו בפסיקת בית המשפט העליון, דוקטרינת התיקון החוקתי הלא-חוקתי טרם התקבלה במשפט הישראלי, למעט בהקשר של דוקטרינת ה"שימוש לרעה בחוקי יסוד", ביחס לסוגיית התקציב הדו-שנתי, בה הוציא בית המשפט העליון "התראת בטלות" לחקיקת-יסוד.[7]
בעקבות חקיקת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי,[8] והדיונים בדבר אפשרות חקיקת 'פסקת התגברות' בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, התעורר שוב הדיון בדבר מגבלות סמכותה המכוננת של הכנסת. כנגד 'חוק הלאום', שהוא למעשה חוק-יסוד, אף הוגשו מספר עתירות ונדמה שבית המשפט העליון יצטרך להתמודד (שוב) עם סוגית היקף סמכותה המכוננת של הכנסת.[9] ביחס לעתירות כנגד 'חוק הלאום', תקפה שרת המשפטים, איילת שקד, את "התזה המסוכנת", לדברה, לפיה יש בידי בית המשפט הסמכות לביקורת שיפוטית על חוקי יסוד. לדברי השרה שקד, "לא יעלה על הדעת לקבל התערבות של בית המשפט בהליך עיצוב החוקה" וכי אם בג"ץ יתערב שיפוטית ויפסול את חוק הלאום, "זו מלחמה בין רשויות".[10] בוועידת המשפט השנתית של לשכת עורכי הדין, שבה השרה שקד ומתחה ביקורת חריפה על כך שהעתירות לבג"ץ נגד חוק הלאום לא נדחו על הסף. לטענתה, "ביקורת שיפוטית על חוק יסוד" תהיה "רעידת אדמה. לא רק משפטית אלא גם פוליטית. זוהי רעידת אדמה משטרית".[11]
האם ראוי ליתן בידי בית המשפט את סמכות הביקורת השיפוטית על חוקי-יסוד? ברשימה קצרה זו נציג מספר הערות לעניין סמכותו של בית המשפט לביקורת שיפוטית על חוקי-יסוד.
במדינות שונות, כגון תוניסיה, רומניה, אוקראינה, קוסובו, מולדובה, ואנגולה, החוקה מקנה סמכות מפורשות לבית המשפט לביקורת שיפוטית מהותית על תיקונים לחוקה. לעומת זאת, רוב החוקות בעולם שותקות בעניין זה. שתיקה זו לא התפרשה בהכרח כאינה מאפשרת ביקורת שיפוטית על נורמות חוקתיות, ובתי משפט במדינות שונות כגון גרמניה וצ'כיה קבעו כי בידן הסמכות לביקורת שיפוטית על נורמות חוקתיות ואף לבטלן.[12] לעתים, חוקה מקנה לבתי המשפט סמכות לביקורת שיפוטית על תיקונים לחוקה רק באשר לתקינות הליך החקיקה.[13] כך, למשל, מוצע בסעיף 24 לתזכיר חוק-יסוד: החקיקה: "בית המשפט העליון לא יקבע כי חוק יסוד אינו תקף זולת אם הליך חקיקתו סטה מההוראות הקבועות בחוק יסוד". הוראה זו מבקשת לקבוע כי לא תהא ביקורת שיפוטית מהותית על חוקי-יסוד, ולמעשה בחקיקת חוקי-היסוד, הכנסת תהא חופשיה למלאם בכל תוכן העולה על רוחה. במדינות אחרות, דוגמת אירלנד וצרפת, קבעו בתי המשפט כי אין בידם סמכות ביקורת שיפוטית על תיקונים לחוקה שהתקבלו כדין. מה הדין הראוי בישראל?
שאלת הביקורת השיפוטית על נורמות חוקתיות היא מורכבת ומערבת שאלות רבות, תיאורטיות ופרקטיות, שלא נוכל להעמיק בהן ברשימה זו. רק נציין כי אחת מן ההתנגדויות העיקריות לביקורת שיפוטית על שינויים חוקתיים פורמליים היא כי זו עלולה להפוך את הרשות השופטת "לבוררת העליונה" בסוגיות חוקתיות ובערכים חוקתיים. מנגד, טיעונים מוכרים בזכות ביקורת שיפוטית של חקיקה, כגון הגנה על זכויות אדם וזכויות מיעוט, או כשל בפעולת המוסדות הדמוקרטיים המצדיק התערבות שיפוטית יפים גם לביקורת שיפוטית על חוקי-יסוד.
אנו סבורים כי הרעיון שלפיו סמכות הכנסת בכוננה חוקי יסוד ובתיקונם תהא בלתי מוגבלת וחסינה מפני כל ביקורת שיפוטית אינו ראוי ואינו מתאים לשיטת המשטר החוקתית שלנו. ראשית, נראה כי גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם המגמות הגלובליות המטילות הגבלות מפורשות (בכמעט ממחצית מחוקות העולם) או משתמעות על סמכותם של בתי מחוקקים לחוקק ולתקן נורמות חוקתיות כדי להגן על ערכי יסוד חוקתיים. הגבלות אלו מקבלות "שיניים משפטיות" באמצעות ביקורת שיפוטית על חקיקה חוקתית שהיא פרקטיקה נוהגת במדינות רבות כגון גרמניה, צ'כיה, אוסטריה, ברזיל, קולומביה, הודו ועוד.[14]
שנית וחשוב יותר, שאלת הסמכות לביקורת שיפוטית של חוקי-יסוד ותיקונים חייבת להיות מושפעת, למצער במידה מסוימת, בקושי או בקלות היחסית של הליך התיקון של אותה חוקה ובזהות השחקנים המעורבים בהליך השינוי החוקתי. ככל שהליך חקיקת נורמות חוקתיות מצוי בידי אותו אורגן שלו ניתנת סמכות החקיקה הרגילה, והליך החקיקה אינו יותר מאתגר מאשר חקיקה רגילה, צריכה להיות נכונות רבה יותר לקבל הפעלתה של ביקורת שיפוטית על תיקוני חקיקה. זאת לעומת מדינות בהן הליך התיקון החוקתי הוא מורכב, כוללני ודליברטיבי באופן שמבקש להבטיח כי מתקיימת הבחנה בין הפוליטיקה היומיומית שבה שולטים האינטרסים הצרים וקצרי הטווח ובין הפוליטיקה החוקתית.[15]
טלו כדוגמא את ארצות-הברית שם הסוגיה של תיקון חוקתי לא-חוקתי נדונה בהרחבה במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. כך, לאחר קבלת התיקון ה-18 לחוקה, נטען בפני בית המשפט העליון כי התיקון בטל שכן הוא נוגד את רוח החוקה האמריקאית ועקרונותיה. בית המשפט העליון, בפסק-דין National Prohibition קבע, מבלי לדון בהרחבה בטיעונים, כי התיקון נעשה במסגרת הסמכות המוגדרת בסעיף 5 לחוקה.[16] באופן דומה, בפסק-דין Leser v. Garnett, קבע בית המשפט העליון שהתיקון ה-19 לחוקה נחקק באופן שעולה בקנה אחד עם הוראות החוקה.[17] נכונות זו לבחון תיקונים חוקתיים נדחתה מאוחר יותר בפסק-דין Coleman v. Miller, בו דעת הרוב קבעה שהליך החקיקה הינו בגדר שאלה פוליטית שאינה נתונה לביקורת שיפוטית.[18] בעוד שבית המשפט טרם דן בשאלת הגבלות מהותיות על הסמכות לתקן את החוקה, ניתן לגזור מסדרת פסקי הדין הללו כי הוא יתייחס לתיקונים לחוקה כאל שאלה פוליטית החוסה תחת הארנה הפוליטית.[19] ואולם, בארצות-הברית הליך התיקון החוקתי הקבוע בסעיף 5 לחוקה הינו מהנוקשים – אולי הנוקשה – בעולם. דרישת שני-שלישים בשני בתי הקונגרס בצירוף אשרור על-ידי שלושת-רבעי מהמדינות הוא הליך שמערב גופים רבים, הליכים שונים ודורש זמן.[20] כאשר מדובר בהליך מסורבל, נוקשה, איטי ומערב גופים רבים אכן קשה לדמיין את בית המשפט מתערב בנורמות חוקתיות.
שונה הדבר משיטת משפט בה הרשות המחוקקת אוחזת בשני הכובעים: המחוקקת והמכוננת, בלי הבדל פרוצדורלי בתוצרי החקיקה של שתי הסמכויות; והרשות המבצעת משחקת תפקיד דומיננטי בהליך החקיקה ולמעשה שולטת ברשות המחוקקת. זהות הגופים עשויה להביא לערוב של פונקציות ואינטרסים. ואולם, תכנון חוקתי ארוך טווח לא צריך להיות מעורב עם אינטרסים פוליטיים קצר טווח.[21] כאשר סמכות התיקון החוקתי מופעלת כמכשיר ממשלי, ללא ערוב גופים והליכים אחרים, סכנת ערוב האינטרסים הממשליים הצרים עם החלטות חוקתיות יסודיות מצדיקה פיקוח שיפוטי למניעת שימוש לרעה בסמכות המכוננת.[22] בדמוקרטיות חלשות או צעירות במיוחד, ביקורת שיפוטית על חקיקה חוקתית עשויה להיות כלי שימושי לשם הגנה על הדמוקרטיה מפני נסיגה למחוזות סמכותניים.[23] לדעתנו אפוא כאשר מדובר בהליך שינוי חוקתי שאינו נוקשה במיוחד, בו הרשות המבצעת משחקת תפקיד דומיננטי, בצירוף אינטרסים פוליטיים קצרי-טווח מתעצם החשש מפני שימוש לרעה של הרב הפוליטי בסמכות המכוננת. דווקא במקרים אלו, פיקוח שיפוטי שיכול להגן על הסדר החוקתי והדמוקרטי נדרש ביותר.[24]
כך בישראל, בהיעדר חוקה נוקשה וכאשר חוקי-היסוד ניתנים לכינון ולשינוי ב"קלות בלתי נסבלת",[25] כאשר בית המחוקקים – הנשלט הלכה למעשה על-ידי הממשלה – מורכב מבית אחד בלא בית שני מאזן, ללא מגבלות פרוצדורליות הולמות על הליך החקיקה, ובהיעדר מערכת פוליטית של איזונים ובלמים דוגמת מערכת פדראלית, שיטת בחירות אזורית או כפיפות למשפט על-לאומי, קיים חשש גדול יותר מפני שימוש לרעה בסמכות המכוננת.[26] במצב דברים זה של חסר במערכת האיזונים והבלמים, הנכונות המשפטית להתערב חייבת להיות גדולה יותר.
בהיעדר מערכת פוליטית מספקת של איזונים ובלמים, הנכונות המשפטית להתערב או הריסון המשפטי תלויים בריסון העצמי אותו נוקטת הרשות המכוננת. כפי שציין השופט רובינשטיין בפסק-הדין בעניין התקציב הדו-שנתי: "הריסון אותה נוקטת הרשות המכוננת בתיקון החוקה מחייב גם ריסון מצד בית המשפט; ואולם נדמה שההמשך הטבעי לדברים אלה, הוא שככל שהרשות המכוננת אינה נוקטת היא עצמה ריסון של ממש בבואה לתקן את עקרונותיה החוקתיים של המדינה, נכונותו של בית המשפט לבקרה – רחבה יותר, גם אם ברי כי עדיין תהא מצומצמת מהביקורת אותה נוקט בית המשפט כלפי חקיקה במעמד נורמטיבי רגיל, שגם היא מצומצמת מעיקרא."[27] כלומר, תיקונים תכופים של חקיקת-יסוד, "מקרינים על מידת המעורבות של בית המשפט,"[28] ובצדק.
בהקשר הישראלי, המחוקק הישראלי משתמש לאחרונה בצורה גוברת בתיקונים זמניים לחוקי-היסוד לשם נוחות פוליטית.[29] לדוגמא, רק בין ה-13 במאי 2015 ל-30 ביולי 2015, עשתה הכנסת שלושה תיקונים זמניים לחוקי-יסוד (בעניין התפטרות שרים מהכנסת, הגבלות על מספר השרים ממשלה והתקציב הדו-שנתי). הוראות שעה אלו נועדו לחול אך על הכנסת ה-20. מובן שלעתים יש יתרונות להוראות שעה גם בחוקים בעלי מעמד נורמטיבי חוקתי.[30] ואולם נראה שעקרונות יסוד חוקתיים לא צריכים להיות נתונים לחקיקה זמנית.[31] במיוחד, ההקשר של חקיקת הוראות אלו, מעלה את החשש כי אינם הכרחיים בשל איזה צורך זמני דחוף אלא רק כתוצאה בשיקולים פוליטיים זרים ואינטרסים קצרי טווח, בדיוק כאלו שחוקה אמורה להגביל.[32] טלו למשל את תיקון מס' 5 לחוק-יסוד: הממשלה בעניין סגן שר, אשר עבר בכנסת תוך יום וחצי ללא כל דיון ציבורי או דיון פוליטי משמעותי בשביל צורך פוליטי פרסונלי.[33] בהיעדר הליך תיקון נוקשה החוקה עלולה להיות "קורבן" לשיקולים משניים בכל עת, אם הוראה מהוראותיה מפריעה לאינטרס או לקפריזה של רוב נתון בבית המחוקקים.
בישראל, המבנה החוקתי הוא ייחודי. קיים הליך חוקתי גמיש (מדי) בו רוב רגיל של הכנסת יכול לחוקק כל חוק-יסוד. קיימת דומיננטיות של הרשות המבצעת בהליך החקיקה. בהינתן אלו ובצירוף אינטרסים פוליטיים קצרי-טווח ובהיעדר איזונים-ובלמים פוליטיים אחרים, נראה כי הרשות השופטת היא הרשות העיקרית שיש בכוחה לאזן את כוחו של הרוב. כל אלו מחייבים הכרה בסמכות ביקורת שיפוטית על חוקי-יסוד. על ביקורת שיפוטית זו להיעשות בריסון מוגבר והתערבות שיפוטית בסמכות המכוננת צריכה להתקיים רק במקרים יוצאי דופן במיוחד. העתירות נגד חוק הלאום הן הזדמנות חשובה עבור בית המשפט העליון לבסס את סמכותו לבצע ביקורת שיפוטית אף על חוקי-יסוד. ואכן אנו סבורים כי יש – וכי צריכה להיות – בידו סמכות זו.
פרופ' סוזי נבות היא פרופסור מן המניין למשפטים, בבית הספר למשפטים ע"ש שטריקס במסלול האקדמי – המכללה למינהל.
ד"ר יניב רוזנאי הוא מרצה בכיר בבית הספר הארי רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה.
רשימה זו מבוססת על חלק ממאמר רחב יותר, שעתיד להתפרסם כ- Suzie Navot and Yaniv Roznai, From Supra-Constitutional Principles to the Misuse of Constituent Power in Israel, European Journal of Law Reform (forthcoming 2019).
ציטוט מוצע: סוזי נבות ויניב רוזנאי "על הסמכות לביקורת שיפוטית על חוקי-יסוד" ICON-S-IL Blog (4.11.2018).
[1] בג"ץ 5744/16 בן מאיר נ' הכנסת (פורסם באר"ש, 27.05.2018).
[2] ע"ב 1/65 ירדור נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט(3) 365, 387–390 (1965).
[3] בג"ץ 142/89 לאו"ר נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד מד(3), 529, 553–554 (1990). אולם, באותה פרשה סבר השופט ברק כי באותה העת, לאור התפיסות החברתיות-משפטיות הנהוגות בישראל והפסיקה העקיבה של בית-המשפט העליון אין על בית המשפט ליטול לעצמו סמכות להכריז על בטלותו של חוק הנוגד עקרונות יסוד של השיטה.
[4] ראו בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פ"ד סא(1) 619, פס' 74 לפסק דינו של הנשיא ברק (2006). ראו גם בג"ץ 4676/94 מיטראל נ' הכנסת, פ"ד נ(5) 15, 28–29 (1996).
[5] ראו אהרן ברק "מגילת העצמאות והכנסת כאסיפה מכוננת" חוקים (עתיד להתפרסם, 2018).
[6] ראו עניין התנועה לאיכות השלטון בישראל, לעיל ה"ש 4, פס' 11 לפסק דינו של המשנה לנשיא חשין. ראו גם בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד נב(5) 481, פס' 15 לפסק דינו של השופט חשין (1998); ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 629–630 (1997).
[7] ראו בג"ץ 8260/16 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' כנסת ישראל (פורסם בנבו, 6.9.2017) וכן יניב רוזנאי "שימוש לרעה בחוק יסוד" ספר אליקים רובינשטיין (עתיד להתפרסם).
[8] ס"ח 2743, בעמ' 898.
[9] ראו, למשל, נטעאל בנדל "על מסלול התנגשות: בג"ץ, חוק הלאום וקרב הרשויות" מקור ראשון (14.8.2018); רויטל חובל "בניגוד לעמדת שקד, תקדימים מראים שבג"ץ יכול לפסול חוקי יסוד" הארץ (10.08.2018).
[10] ראו: איילת שקד "היסוד של כולנו" ישראל היום (02.08.2018); רויטל חובל ונעה שפיגל "שקד מאיימת: אם בג"ץ יפסול את חוק הלאום תהיה מלחמה בין רשויות" הארץ (5.8.2018).
[11] מנחם שטאובר "שקד: 'ביקורת שיפוטית על חוק יסוד – רעידת אדמה משטרית'" גלובס (4.9.2018).
[12] ראו אהרן ברק "תיקון של חוקה שאינו חוקתי" בתוך ספר גבריאל בך 361 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים, 2011).
[13] כך, למשל, בטורקיה. אולם הוראה זו, פורשה באחד המקרים ככוללת הגבלה מהותית של הסמכות לתקן את החוקה שלא לסתור עקרונות המוגנים בפסקת נצחיות. ראו Yaniv Roznai and Serkan Yolcu, An Unconstitutional Constitutional Amendment – The Turkish Perspective: A Comment on the Turkish Constitutional Court’s Headscarf Decision, 10 Int’l J. Const. L. 175 (2012).
[14] Yaniv Roznai, Unconstitutional Constitutional Amendments – The Limits of Amendment Power (2017).
[15] ראו Yaniv Roznai, Amendment Power, Constituent Power, and Popular Sovereignty: Linking Unamendability and Amendment Procedures, in The Foundations and Traditions of Constitutional Amendment 23, 46–48 (Richard Albert, Xenophon Contiades and Alkmene Fotiado eds., 2017).
[16] ראו: State of Rhode Island v. Palmer, 253 U.S. 350 (1920).
[17] Leser v. Garnett, 258 U.S. 130 (1922).
[18] Coleman v. Miller, 307 U.S. 433, 456 (1939).
[19] ראו למשל Walter F. Dodd, Judicial Non-enforcible Provisions of Constitutions, 80 U. Pa. L. Rev. 54, 89–90 (1931); Marty Haddad, Substantive Content of Constitutional Amendements: Political Question or Justiciable Concern? 42 Wayne L. Rev. 1685 (1996).
[20] ראו, למשל, Sanford Levinson, Our Undemocratic Constitution: Where the Constitution Goes Wrong (and how we the people can correct it) 159–166 (2006); Stephen M. Griffin, The Nominee is… Article V, 12 Const. Comment. 171 (1995).
[21] והשוו: Dieter Grimm, The Basic Law at 60 – Identity and Change, 11 German L. Rev. 33, 40 (2010): “If politicians can decide on the framework in the same way they are allowed to act within the framework, the difference between constitution making and law making, and the difference between the constitutions for political decisions and these decisions themselves, disappears. The constitution loses its function”. לכן, לדעת גרים, חקיקה חוקתית צריכה להיות שונה מחקיקה רגילה לא רק לעניין הרוב הדרוש אלא גם לעניין השחקנים וההליכים המעורבים.
[22] David Landau, Abusive Constitutionalism, 47 UC Davis L. Rev. 89 (2013).
[23] Samuel Issacharoff, Managing Conflict through Democracy, in Rights in Divided Societies 231–239 (Colin Harvey and Alex Schwartz eds., 2012).
[24] Po Jen Yap, The Conundrum of Unconstitutional Constitutional Amendments, 4 Glob. Const. 114, 131 (2015). אפילו לסטר אורפילד, מתנגד עקיב לרעיון של הגבלות על הסמכות לתקן חוקה ציין כי: “undoubtedly, where a simple majority is required, it is not an especially serious matter for the courts to supervise closely the amending process both as to procedure and as to substance”. ראוLester B. Orfield, Amending the Federal Constitution 120 (1942).
[25] ראו אריאל בנדור "פגמים בחקיקת חוקי היסוד" משפט וממשל ב 443, 444–447 (התשנ"ה). ראו גם: Suzie Navot, Israel, in How Constitutions Change – A Comparative Study 191 (Dawn Oliver and Carlo Fusaro eds., 2011).
[26] ראו ברק מדינה "גבולות סמכותה של הכנסת לקבוע הוראות שריון" משפט וממשל ו 509, 516 (התשס"ג) (הפניות הושמטו): "בנסיבות הקיימות בישראל, שבהן חקיקת 'חוקי-היסוד'…נעשית ברוב רגיל על-ידי אותו גוף המכהן גם כרשות המחוקקת, קיים חשש ממשי להתנגשות בין 'חוקתיות', במובן של עיגון הכרעות חברתיות יסודיות, ובין 'דמוקרטיות', במובן של שלטון עצמי. בהיעדר אמת-מידה מוסכמת להבחנה בין הכרעות חברתיות "יסודיות" שאפשר לשריינן ובין הכרעות אחרות נוצר חשש מפני שימוש-לרעה בסמכות 'מכוננת', שכל תכליתו שאיפה להנציח מצב נתון כלשהו, שהרוב בכנסת תומך בו. הניסיון שנצבר בפעולתה של הכנסת… מראה כי אין מדובר בחשש היפותטי בלבד". וראו את מחקרו של עמיחי כהן "פסקת ההתגברות: איזונים ובלמים של המוסדות הפוליטיים ומערכת המשפט" (2018). (מנתח את מערכות האיזונים והבלמים הפוליטיים ב- 66 דמוקרטיות).
[27] בג"ץ 8260/16, לעיל ה"ש 7, פס' ל"ה לפסק-דינו של השופט רובינשטיין.
[28] סוזי נבות "הדיאלוג החוקתי: דו שיח בכלים מוסדיים" משפטים על-אתר (עתיד להתפרסם, 2018).
[29] Nadav Dishon, Temporary Constitutional Amendments as a Means to Undermine the Democratic Order – Insights from the Israeli Experience” Isr. L. Rev. (forthcoming, 2018); למחקר אמפירי בדבר השימוש שעושה הכנסת בהוראות שעה ראו Ittai Bar-Siman-Tov, Temporary Legislation, Better Regulation and Experimentalist Governance: An Empirical Study, in Regulation and Governance (forthcoming).
[30] למשל Ozan O. Varol, Temporary Constitutions, 102 Cal. L. Rev. 409, 421–453 (2014).
[31] Sofia Ranchordás, Constitutional Sunsets and Experimental Legislation: a Comparative Perspective 75 (2014).
[32] Dishon, לעיל ה"ש 29. כפי שעופר קניג ציין ביחס לביטול המגבלה על מספר השרים, כשנה בלבד לאחר שהתקבלה לאחר דיונים יסודיים וממושכים בנושא: "ביטול המגבלה תשקף – פעם נוספת… פוליטיקה הנובעת מאינטרסים צרים קצרי טווח ואשר מוּנעת מרצון להבטיח 'שקט תמורת תיקים'. חמור מכך, הליך החקיקה המזורז והשנוי במחלוקת שמקודם כעת בכנסת, גורם לזילוּת של כללי המשחק החוקתיים." ראו עופר קניג "קואליציה צרה, ממשלה מנופחת" המכון הישראלי לדמוקרטיה (11 במאי 2015).
[33] ראו עמיר פוקס "רק בישראל משנים חוקה באופן הזוי" הארץ (17 בינואר 2018). לעניין תיקון זה ציין ד"ר עמיר פוקס: "נסו לספר לאזרח של דמוקרטיה חוקתית על תיקון חוקתי שכלל קריאה ראשונה ביום שני בבוקר לאחר דיון זריז בשמונה בבוקר בוועדת חוקה, חוק ומשפט (שנקבע בבהילות יום קודם לכן), וקריאה שנייה ושלישית למחרת אחר הצהריים. בית המחוקקים (ובכובעו זה הרשות המכוננת) תיקן את החוקה אך ורק בשל צורך פוליטי פרסונלי, בתוך יום וחצי כמעט ללא דיון רציני בכנסת לא כל שכן דיון ציבורי. כל עוד לא תהיה בישראל חוקה, שכל תיקון שלה יצריך הליך מיוחד עם פרקי זמן ארוכים בין הקריאות ורוב משמעותי בכנסת… יימשך חוסר היציבות הממשלי בישראל. חוקי יסוד יתוקנו, יתווספו או יתבטלו בהתאם לצורך הפוליטי הרגעי, אפילו בתוך יום אחד. אפילו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהוא כמעט המגן היחיד על זכויות האדם בישראל, לא משוריין ברוב מיוחד ולמעשה ניתן לבטלו על חודו של קול ובהליך מזורז. פירמידה חוקתית שלמה נשענת על כרעי תרנגולת."
להשאיר תגובה