סימפוזיון בנושא חוק-יסוד: הלאום ופסקת ההתגברות | האם חוק הלאום שולל את הזכות לשוויון? / אביעד בקשי

ב"ה

במילה אחת: לא. ומכאן ואילך אפרט.

א. ההבחנה בין זכויות פרט לזכות להגדרה עצמית לאומית

שמירה שוויונית על זכויות וחירויות פרט קלאסיות לאור התפיסה הקאנטיאנית של האדם כתכלית לעצמו, או לאורן של תיאוריות אמנה חברתית, מחייבת כל מדינה דמוקרטית המאמינה בזכויות אדם. הגדרתה של מדינה כמדינת לאום אתנית-תרבותית, מדינת לאום פוליטית, מדינה דו-לאומית או מדינה רב-תרבותית – אינה משנה באופן אינהרנטי את מחויבותה של המדינה לזכויות הפרט של כלל אזרחיה. ייתכן כמובן שימוש פסול בזהותה הלאומית של מדינה כדי לפגוע בזכויות הפרט של מיעוטים לאומיים, אך פגיעה זו לחלוטין איננה מתחייבת מהגדרתה הלאומית של המדינה. בחוק הלאום אין כל פגיעה כזו. חוק הלאום שולל במפורש את השוויון במישור ההגדרה העצמית הלאומית אך הוא אינו נוגע לשאלת השוויון במישור זכויות הפרט. בעניין זה החוק מותיר את מלוא ההגנות שהעמיד המשפט הישראלי ערב חקיקתו.

ישנן עמדות אשר שוללות את עצם הרעיון של מדינת לאום אתנית-תרבותית במישור הלאומי. לפי גישות אלה מדינה אינה מחויבת רק בשוויון בין הפרטים אלא אסור לה להעניק עדיפות לקבוצה אתנית תרבותית במישור ההגדרה העצמית הלאומית. אם בשל תפיסת ליברליזם אינדיווידואליסטי הרואה ביחיד את חזות הכל;[1] אם בשל תפיסה הרואה ערך בקולקטיביות אך מייעדת אותה לקהילת האזרחים בלבד;[2] ואם בשל תפיסה רב-תרבותית מחמירה – כזו המכירה אמנם במעמדן של זהויות תרבותיות מובחנות ואף בצורך להעניק יחס שונה לקבוצות שונות אך מתוך מחויבות שוויונית עקרונית לכלל התרבויות במדינה גם במישור הלאומי.[3] כנגדן עומדת הגישה אשר מכירה בלגיטימיות ואף בזכות להגדרה עצמית לאומית. זו היא למעשה הגישה הליברלית המסורתית מן התקופה שבה תנועות השחרור האישי והשחרור הלאומי התלכדו יחדיו תחת דגל החירות. כך, מגילת העצמאות משקפת תפיסה נפוצה בעולם המערבי אשר רואה בהגדרה העצמית זכות של עמים: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". הוגים מאוחרים שבים ומחברים את הרעיון הקולקטיבי של הזכות להגדרה עצמית לאומית גם לזכויות האדם כיחיד ומסבירים כי מי שמכבד בני אדם צריך לכבד גם את זהויותיהם ובחירותיהם הלאומיות.[4] לפי גישות אלו הניסיון של בעלי זהות והשקפה אינדיווידואליסטית לכפות את ערכיהם על בני אדם בעלי זהות והשקפה לאומית איננו אלא עוד סוג של אימפריאליזם וחוסר כבוד לבני אדם.[5]

דיון זה לגופו לא יכול להיערך במסגרת רשימה תמציתית זו. אך התנועה הציונית, החלטת האו"ם על הקמת המדינה, מגילת העצמאות, ממשלות ישראל לדורותיהן ומערכת המשפט בישראל בחרו באופן חד-משמעי בהכרה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית לאומית בלעדית במדינת ישראל. הנשיא אגרנט בפסק דין שבו שלל את השתתפותה בבחירות של רשימת מועמדים שהתנגדה לאופיה של ישראל כמדינה יהודית קבע כי "לא זו בלבד שישראל הינה מדינה ריבונית, עצמאית, השוחרת חופש ומאופיינת על-ידי משטר של הלטון העם, אלא גם שהיא הוקמה 'כמדינה יהודית בארץ ישראל'", וציטט ממגילת העצמאות את הפסקה שלעיל אודות זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרה עצמית לאומית. לפי אגרנט היא מהווה "עובדת יסוד קונסטיטוציונית", "אשר חלילה לה, לרשות כל שהיא של המדינה… להתכחש אליה בבואה להפעיל סמכות מסמכויותיה".[6]

הנשיא ברק בבואו לפרש את סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת אשר מעגן אף הוא את זהותה הלאומית של ישראל הגדיר בשנת 2003 מאפיינים גרעיניים לזהותה של ישראל כמדינת לאום יהודית וקבע כי רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות אם שלילת מאפיינים אלה דומיננטית בשאיפותיה ופעולותיה. הרשימה שנתן ברק מזכירה מאוד את סעיפי חוק הלאום: "במרכזם עומדת זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, שהיהודים יהוו בה רוב; עברית היא שפתה הרשמית המרכזית של המדינה, ועיקר חגיה וסמליה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי; מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי במורשתה הדתית והתרבותית".[7] בכתיבתו האקדמית מוסיף ברק אף כי "'מדינה יהודית' היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה".[8]

הלכת טיבי אף קבעה מפורשות את ההבחנה שהצגתי כאן:

"אם המטרה של היות ישראל '"מדינת כל אזרחיה'" מכוונת אך להבטחת השוויון בין האזרחים בתוך הבית פנימה, תוך הכרה בזכויותיו של המיעוט החי בתוכנו, אין בכך כדי לשלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. אם, לעומת זאת, המטרה של היות ישראל '"מדינת כל אזרחיה'" מכוונת ליותר מכך, והיא מבקשת לפגוע ברציונל המונח ביסוד הקמת המדינה ובכך לשלול את אופיה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, כי אז יש בכך כדי לפגוע במאפיינים הגרעיניים והמינימליים המאפיינים את מדינת ישראל כמדינה יהודית."[9]

ישנם מבקרים של חוק הלאום אשר עומדים ביושר על ההבחנה בין זכויות פרט לבין זכות להגדרה עצמית לאומית ופשוט גורסים שכשם שאין הצדקה לעדיפות של פרט על פרט אחר, כך אין להצדיק במישור ההגדרה העצמית הלאומית עדיפות, ובוודאי בלעדיות, ללאום אחד. כזו היא עמדת הרשימה המשותפת בעתירתה יחד עם אחרים בדרישה לביטול חוק הלאום. לשיטתם, גם במישור הלאומי "אין עם שזכויותיו עליונות על אלו של עם אחר"[10] ובהמשך העתירה טוענים העותרים לפגיעה "בזכות הקיבוצית לכבוד".[11] הזכות לכבוד אינה רק זכות אישית של כל אזרח אלא זכות לאומית של ערביי ישראל. ברמת התיאוריה מציגה הרשימה המשותפת רק שתי אלטרנטיבות לגיטימיות בעיניה ליחסה של המדינה לרעיון הלאומי – או לאומיות אזרחית (מדינת "כל אזרחיה", כפי המונח שטבע עזמי בשארה, נוסח ארצות-הברית) שהיא עיוורת להשתייכותם של בני אדם לעמים טבעיים, או מדינה דו-לאומית או רב-לאומית שמעניקה הגדרה עצמית שווה לקבוצות הרוב והמיעוט.[12] את הרעיון הציוני של מדינת לאום, שאותו מאמצות מרבית מדינות אירופה, מוקיעים העותרים כרעיון גזעני שלא נראה כמותו מאז משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה. בהמשך לכך מתקוממים העותרים לא רק נגד סעיף ההתיישבות בחוק הלאום (שאכן מצדיק דיון מורכב יותר), אלא גם נגד הסעיף שמעגן את חוק השבות ואפילו נגד הסעיפים שקובעים כי סמלי המדינה, הימנונה וחגיה הרשמיים יבטאו מורשת לאומית יהודית.[13]

אך מבקרים אחרים פשוט מנסים לטשטש את ההבחנה החדה שחוק הלאום עושה בין מישור ההגדרה העצמית הלאומית לבין מישור זכויות הפרט. הם מסרבים להודות שהם שוללים את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית לאומית אך טוענים שחוק הלאום פסול בשל פגיעתו בזכות לשוויון מכיוון שהוא עוסק אך ורק בהגדרה העצמית היהודית.[14] טשטוש ההבחנה בין המישור הפרטי למישור הלאומי נועד לייצר דה-לגיטימציה לחוק הלאום. מכיוון שמוסכם שזכויות פרט מגיעות לכל, טשטוש ההבחנה בין המיקוד של חוק הלאום במישור הלאומי לבין המישור הפרטי נועד לצבוע אותו כחוק ששולל את השוויון האזרחי. זו היא קודם כל טענה שגויה. אך לדעתי זו גם טענה מסוכנת. היא מייצרת ברית בלתי קדושה בין השוליים הפוסט-לאומיים בישראל לבין השוליים הלאומנים. לשניהם יש עניין לטשטש את ההבחנה החדה בין מישור הפרט לבין מישור ההגדרה העצמית הלאומית. הראשונים מעוניינים לייצר דה-לגיטימציה לרעיון הלאומי באמצעות כריכתו הבלתי מוצדקת עם שלילת זכויות אדם והאחרונים מעוניינים לייצר דה לגיטימציה לרעיון זכויות האדם באמצעות כריכתו הבלתי מוצדקת עם שלילת הזכות להגדרה עצמית לאומית. ליברלים מן הזן הפוסט-לאומי שמבקשים לפגוע ברעיון ההגדרה העצמית הלאומית עלולים להשיג בסופו של דבר דווקא תוצאה שלילית אחרת: פגיעה בלגיטימציה של רעיון זכויות האדם בישראל.

ב. ההבחנה בין הדמוס לבין ההגדרה העצמית הלאומית

טענה אחרת נגד חוק הלאום היא שהוא מחליף את ה"דמוס" – במקום ריבונות כלל האזרחים תבוא ריבונות של בני העם היהודי.[15] גם כאן מדובר בחוסר הבחנה. הפעם בין שני מושגים של עם. בין ה"דמוס" שלו נתון השלטון לבין הלאום שנהנה מהגדרה עצמית לאומית במדינה כתוצאה מבחירתו של הדמוס. חוק הלאום מגדיר את הלאום האתני-תרבותי שנהנה מהגדרה עצמית לאומית באופן בלעדי במדינת ישראל. אין בכך חידוש ביחס לזהותה של ישראל, החידוש נעוץ רק בעיגונה החוקתי הפורמלי של זהות זו. אכן, בניגוד למודל הלאומיות האזרחית, הלאום האתני-תרבותי שנהנה מהגדרה עצמית לא כולל את כל אזרחי המדינה וכולל מי שאינם אזרחי המדינה. חוק הלאום משדרג לרמת חוק-יסוד את עקרון השבות וקיבוץ הגלויות ומוסיף לראשונה עיגון פורמלי של יחסי מדינת ישראל ויהדות התפוצות.[16] אך אין בין זה לבין זיהוי ה"דמוס" והריבונות שנתונה לו דבר. העם שנתון לו השלטון הוא אזרחי ישראל, כל אזרחי ישראל, ללא הבדלים לאומיים או אחרים, ורק אזרחי ישראל. כך היה לפני חוק הלאום וכך נשאר. הריבונות נמדדת בשתי זכויות פשוטות שמהן נגזרת השליטה המלאה על המדינה: הזכות לבחור והזכות להיבחר. קול אחד לכל אזרח, ללא הבדל דת גזע מין או לאום. במישור הריאלי הכח שנתון לדמוס רב לאין ערוך מהכוח השמור ללאום הנהנה מהגדרה עצמית. הראשון מכיל שליטה חופפת-כל ולמעשה גם את היכולת לשלוט בהגדרה העצמית הלאומית.[17] האחרון נהנה מהאופציה של בניו להתאזרח ומרשימה מצומצמת של יתרונות במישור הזהות הלאומית בלבד. עקרון ריבונות "אומת האזרחים", ללא הבדלי לאום, כבר מעוגן בחוק-יסוד: הכנסת.[18] בכל אופן, כשם שחוק הלאום לא מפחית מהיקף ההגנה על זכויות האדם והזכות לשוויון בישראל כך אין הוא פוגע בעקרון ריבונות העם – זה השמור לאומת האזרחים ולה בלבד.

גם במקרה זה טשטוש ההבחנה, הפעם בין הדמוס לבין הלאום הנהנה מהגדרה עצמית לאומית, משקף ברית בלתי קדושה בין השוליים הפוסט-לאומיים לבין השוליים הלאומנים. הניסיון לבצע דה-לגיטימציה לרעיון ההגדרה העצמית הלאומית בטענה השגויה כי במדינת לאום הדמוס ששולט במדינה איננו קהילת האזרחים, עלול חלילה להסתיים בעידוד הרעיונות הלאומניים אשר קוראים להדיר את המיעוטים הלאומיים מן הדמוס ומן הריבונות.

ג. האם חוק הלאום משפיע על זכויות פרט?

בוודאי. חוק הלאום איננו חוק הצהרתי בלבד. הוא חוק-יסוד אשר משנה את המשוואה החוקתית בישראל. אם בעבר, בעידן של חוקה מטריאלית ידע בית המשפט להגן במקביל הן על ערכיה של ישראל כמדינה המחויבת לזכויות אדם והן על ערכיה כמדינת הלאום של העם היהודי, הרי שעם המעבר לעיגון פורמלי של ערכיה החוקתיים של ישראל בחוקי-יסוד נוצר חוסר איזון כך שערכי זכויות הפרט שודרגו וערכיה של ישראל כמדינת לאום נותרו מאחור.[19] חוק הלאום משיב לחוקה הפורמלית את האיזון שאפיין את החוקה המטריאלית בעשורים הראשונים של המדינה. מעתה ואילך במצבים שבהם קיימת התנגשות בין זכויות פרט לבין ערכים לאומיים, הממשלה ובתי המשפט לא יתנו אוטומטית עדיפות לערך זכויות האדם[20] אלא יצטרכו לערוך איזון אופקי אשר מביא בחשבון במידה שווה את מחויבותה של ישראל לזכויות פרט ואת מחויבותה להמשיך ולקיים בית לאומי לעם היהודי בישראל.

במבט שטחי, יצא המרצע מן השק וחוק הלאום מצמצם את ההגנה על זכויות האדם. אך יש להבחין בין שלילת זכות לבין הוספת זכות שיש לערוך עימה איזון. כאשר למשל בא בית המשפט ומוסיף בדרך פרשנית את הזכות לחופש הביטוי כנגזרת של הזכות לכבוד הוא משנה את האיזון מול הזכות לפרטיות המנויה בחוק-היסוד במפורש.[21] מעתה ואילך יש לערוך איזון אופקי בין הזכויות והמשמעות היא שנמצא בחלק מהמקרים מצבים שבהם הזכות הישנה לפרטיות תיסוג בפני הזכות החדשה לחופש ביטוי. האם נכון אנליטית לראות בכל הוספת זכות חוקתית פגיעה בזכויות החוקתיות הקיימות? בוודאי שלא. הוספת ערך חוקתי איננה משולה לשלילת הזכויות החוקתיות הקיימות, למרות שבאופן מעשי בהחלט נמצא שינוי במפת האיזונים. חוק הלאום לא בא לגרוע מעמודת זכויות האדם בישראל כשם שהזכות לחופש הביטוי לא באה לגרוע מעמודת הזכות לפרטיות. אך הוא בהחלט מוסיף עמודה של ערך חוקתי שיש להביאו בחשבון וממילא גם משפיע לעתים על תוצאות האיזון החוקתי. ודוק, חוק הלאום לא מעניק עליונות לערך הלאומי ואין שחר לטענה שבעקבותיו הערך הלאומי לעולם יכריע. כמו בכל איזון אופקי, לעתים הערך הלאומי יגבר ולעתים יגברו ערכי זכויות האדם או הדמוקרטיה. הכל בהתאם לנסיבות. אך עידן העליונות האוטומטית של ערכי זכויות הפרט מול הזכות הלאומית הסתיים עם חקיקת חוק הלאום.

ד. מדוע לא נכלל סעיף שוויון בחוק הלאום?

ראשית, מפני שזה איננו החוק המתאים. המשבצת הטבעית לכך היא חוקי-היסוד שעוסקים בזכויות אדם כמו גם חוק-יסוד הכנסת שעוסק בזכות להשתתפות פוליטית. שנית, השוויון כבר מעוגן כזכות חוקתית במשפט הישראלי. במישור ריבונות העם הוא מעוגן מפורשות בסעיף 4 לחוק-יסוד: הכנסת והעניק לישראל את פסק הדין החוקתי הראשון.[22] במישור הזכות הכללית לשוויון, השוויון הוכר בפסיקה הישראלית כזכות חוקתית מחייבת הנגזרת מן הזכות לכבוד.[23] גם אם ישנם חולקים על הדרך שבה צעד בית המשפט לעבר הגנה חוקתית זו וסבורים שהחוקה הישראלית הייתה צריכה להגיע להגנה על שוויון בעזרת חקיקת-יסוד מפורשת, הרי שידוע לכל משפטן בישראל שהנהר כבר נחצה והזכות לשוויון היא זכות חוקתית בישראל. בעקבותיה נפסלו מפות אזורי עדיפות לאומית[24] ותמריצים לאומיים[25] על רקע פגיעה בשוויון של המיעוט הערבי, נפסלו פעמיים חוקי דחיית הגיוס לחרדים[26] ויועצים משפטיים מתערבים כדבר שבשגרה בהצעות חוק שנמצאות בעיניהם פוגעות בשוויון.

יש חוסר עקביות בכך שארגונים שפונים תדיר לבתי המשפט בדרישה להתערב בחוקים בשם הזכות לשוויון בישראל מתריעים במקביל על הצורך להימנע מעיגון חוקתי לערכיה הלאומיים של ישראל בטענה שהזכות לשוויון טרם עוגנה בישראל. קריאתו הפרשנית של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו צריכה להיות אחידה – גם כשפונים לבית המשפט בעתירות שוויון וגם כשפונים לציבור ביחס לאיזון הנדרש בין ערכיה של ישראל.

אך השאלה המעניינת בעיניי איננה מדוע לא נחקק השוויון בחוק הלאום אלא מדוע הוא לא נחקק בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. מדוע במשך 26 השנים שחלפו מאז שנחקק חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו לא תוקן החוק ולא נוספה לו הזכות לשוויון למרות שהשלטון עבר בשנים אלה מימין לשמאל ומשמאל לימין כמה וכמה פעמים. מדוע למשל ראשת האופוזיציה הנוכחית שתוקפת את אי-חקיקת השוויון בחוק הלאום לא דאגה לחקיקת שוויון במקומו הטבעי יותר, בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, בשתי הקדנציות שבהן כיהנה כיושבת-ראש ועדת השרים לענייני חקיקה.

התשובה לכך היא שנבחרי הציבור בישראל, הן מימין והן משמאל, לא מתנגדים לרעיון השוויון. הבעיה נעוצה במשבר אמון בין המחוקק לבין הפרשן שלו. בית המשפט בחר לדחוק את הקץ ולייחס פרשנויות מרחיקות לכת לצעדים החוקתיים שבחר המחוקק ללכת. תגובת הנגד של המחוקק, הן בשלטון ימין והן בשלטון שמאל, היא הימנעות מצעדי הרחבה של עולם זכויות האדם מחשש שכל עוגן שייתן המחוקק יקבל יישום מרחיב ובלתי צפוי בידי בית המשפט. אם את הזכות לכבוד פירש בית המשפט ככוללת את הזכות לשוויון על-אף שהמחוקק הסיר זכות זו מחוק היסוד במפורש, הרי שאם תיכתב הזכות לשוויון אין לדעת לאלו כיוונים ייקח אותה בית המשפט. בית המשפט רצה להרחיב את היקף ההגנה על זכויות האדם בישראל, אך דחיקת הקץ גרמה דווקא לתוצאה הפוכה ולהפסקת שיתוף הפעולה של נבחרי הציבור עם פרויקט חשוב זה.

כך או כך, זו היא בעיה שאיננה רלוונטית דווקא לחוק הלאום. זו היא בעיה כללית במפעל החוקה הישראלית. המענה לה נמצא בהסדרה מאוזנת יותר של היחסים בין רשויות השלטון תוך שמירת עליונות האסיפה המכוננת. דווקא בית משפט מרוסן יותר, הן בהתנהלותו והן במבנה יחסי הכוח, יעניק סביבה שבה נבחרי הציבור עצמם, מימין ומשמאל, יפעלו לעיגון נרחב של זכויות האדם בישראל.

בכל אופן זה איננו נושא רלוונטי לחוק הלאום עצמו. חוק הלאום לא בא לגרוע מזכויות האדם בישראל או מריבונות כלל האזרחים על המדינה. חוק הלאום רק הוסיף למפעל חוקי-היסוד את הרגל החסרה של הזכות להגדרה עצמית לאומית ושיחזר את האיזון החוקתי שנהג בישראל בתקופת החוקה המטריאלית של אגרנט.

 

ד"ר אביעד בקשי הוא ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת

ציטוט מוצע: אביעד בקשי "האם חוק הלאום שולל את הזכות לשוויון?" ICON-S-IL Blog (21.10.2018)

 

[1] ראו למשל:  John Rawls, A Theory of Justice (1971); Brian Barry, Culture and Equality – An Egalitarian Critique of Multiculturalism (2001).

[2] ראו למשל: Jurgen Habermas, Citizenship and National Identity, 12 Praxis International 1 (1992).

[3] ראו למשל: Will Kymlicka, Multicultural Citizenship: A Liberal Theory of Minority Rights (1995).

[4] ראו למשל: Charles Taylor, Why Do Nations Have to Become States?, in Reconciling the Solitudes 40 (Laforest ed., 1993); Michael Walzer, Comment, in Multiculturalism: Examining the Politics of Recognition, 99 (Amy Gutmann ed., 1994).

[5] A. MacIntyre, After Virtue (1981).

[6] בג"צ 1/65 ירדור נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט 365, 386 (1965).

[7] א"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה נ' טיבי, פ"ד נז(4) 1, פס' 12 לפסק דינו של הנשיא ברק (2003).

[8] אהרון ברק שופט בחברה דמוקרטית 87 (2004).

[9] עניין טיבי, לעיל ה"ש 7, פס' 13 לפסק דינו של הנשיא ברק.

[10] עתירת ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' הכנסת, פס' 10 לכתב העתירה.

[11] שם, פס' 70.

[12] שם, פס' 29.

[13] שם, פס 68.

[14] עתירת ח"כ אכרם חסון נ' כנסת ישראל; עתירת מרץ נ' כנסת ישראל.

[15] עתירת ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' הכנסת, לעיל ה"ש 10, פס' 57 לכתב העתירה.

[16] ראו סעיפים 5 ו-6 לחוק-היסוד.

[17] גם אם דה-יורה סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת מציב משוכות בפני שינוי כזה.

[18] ס' 4, 5 ו-6 לחוק-יסוד: הכנסת.

[19] לסקירה ראו: אביעד בקשי חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי – הצורך המשפטי (2013).

[20] לאיזון "אנכי" שעורך בית המשפט לטובת הזכות לחופש הביטוי לעומת ה"אינטרס הציבורי" בקידומה של השפה העברית בישראל כמדינה יהודית ראו: ע"א 105/92 ראם מהנדסים נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד מז(5) 189 (1993).

[21] ראו לעניין זה: בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456 (1994).

[22] בג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג 693 (1969).

[23] בג"ץ 212/03 חרות נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(1) 750 (2003).

[24] בג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, תק-על 2006(1), 2562 (2006).

[25] בג"ץ 8300/02 נסר נ' ממשלת ישראל (פורסם באר"ש, 22.5.2012).

[26] בג"ץ 6298/07 רסלר נ' כנסת ישראל (פורסם באר"ש , 21.2.2012); בג"ץ 1877/14 התנועה למען איכות השלטון נ' הכנסת (פורסם בנבו, 12.9.2017).

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: