סימפוזיון בנושא חוק-יסוד: הלאום ופסקת ההתגברות | על ממשלות וכוחן – על משמעותו של הוויכוח על פסקת ההתגברות / עמיחי כהן

א. מבוא

השאלה העומדת במרכז הדיון החוקתי – האקדמי והציבורי – בישראל היא שאלת תפקידו ומעמדו של בית המשפט. הוויכוח הוא פוזיטיבי – האם יש בידי בית המשפט את הכוח לבטל את חקיקת הכנסת – חקיקה רגילה או חוקי-היסוד; ונורמטיבי – האם ראוי שיהיה בידו כוח זה? מאמר זה מתמקד בפן הנורמטיבי של הדיון.

לטענתי, במישור הנורמטיבי מיקוד הוויכוח בתפקידו הראוי של בית המשפט העליון – שגוי. השאלה המרכזית איננה כוחו הראוי של בית המשפט העליון, אלא כוחה של הכנסת, ושל הממשלה השולטת בה. רק אם נבין את מבני הכוח הפוליטיים המורכבים ואת המגבלות הראויות עליהם, נוכל לתת תשובה טובה לשאלה מה ראוי שיהיה תפקידו של בית המשפט העליון.

חלקה השני של הרשימה, מיד לאחר מבוא קצר זה, מציג תאוריה חוקתית אפשרית בדבר הטעם להפרדה בין הרשויות, וגוזר מהפרדה זו את תפקידו של בית המשפט העליון. חלקה האחרון של הרשימה מציג בקצרה את המצב בישראל, ובוחן אותו לאורה של התאוריה החוקתית. החלק האחרון של הרשימה מסכם, ומעלה כמה שאלות לדיון עתידי.

ב. הפרדת הרשויות ותפקיד בית המשפט

בעיית יסוד של כל משטר דמוקרטי-ייצוגי, אולי הבעיה העומדת בפניו היא בעיית הנציג. פרוצדורת הבחירה של המשטר הדמוקרטי מבוססת על הכרעת הרוב, הבוחר את נציגיו. אולם בחירות, הנערכות אחת לכמה שנים, אינן מבטיחות כמובן כי הנבחרים יפעלו בדיוק כפי שבוחריהם ציפו כי יפעלו. בניתוח כלכלי של המשפט ידועה בעיה זו כ"בעיית הנציג": כל אדם הממנה שליח לפעול בשמו, חשוף לבעיה שמא אותו שליח מקדם אינטרסים של השליח עצמו, או של אחרים המשפיעים על השליח.

בעיית הנציג משמשת ככלי ניתוח במשפט הפרטי (דיני תאגידים, למשל). אך היא רלוונטית גם בדמוקרטיה ייצוגית – ההליך שבו כלל הציבור בוחר נציגים מעטים יחסית לפעול בשמו בתחומים החשובים ביותר הנוגעים לעצם קיומה והצלחתה של המדינה.

בעיית הנציג של הנבחרים בבחירות דמוקרטיות מתבטאת בכמה אופנים: יש נבחרים הפועלים לטובתם האישית או לשם העצמת כוח השלטון, כפי שכתב כבר מונטסקיה "כל אדם שיש לו כוח, ישתמש בו לרעה".[1] נבחרים אחרים פועלים לטובתן של קבוצות אינטרסים מאורגנות המשפיעות על פעילות הנבחרים יותר מחלקן היחסי בקהל הבוחרים, השפעה הנובעת מיכולת ההתארגנות העדיפה שלהן.

בעיה נוספת היא שההחלטות שהחברים בגוף הנבחר צריכים לקבל עוסקות לרוב לא בבחירה בין שתי אפשרויות ברורות, אלא בין עמדות ביניים. יצירת רוב לאפשרות אחת על-פני אפשרות אחרת במקרים אלו הוא פעמים רבות תוצאה של לחצים, משא ומתן, ופעולות אחרות שאינן קשורות כלל לבחירות הדמוקרטיות ולהכרעת הרוב.

ולבסוף, טיבו של המשטר הדמוקרטי הוא שהוא מאפשר לרוב ליטול חלק במשאבים העולה על חלקו היחסי. בעיה זו פוגעת במיוחד במיעוטים מודרים, אשר אינם יכולים להשתתף במשחק הפוליטי.[2]

הבחירות כפיתרון

התשובה המקובלת לכל השאלות שהועלו לעיל היא קיומה של מערכת בחירות חופשית. אם הנבחרים אכן סוטים מרצון בוחריהם, אפשר להחליפם במערכת בחירות חופשית הנערכת אחת לכמה שנים, ואשר בה יכול הציבור להביע את דעתו לגבי נבחריו.

מערכת בחירות חופשית היא כמובן הכלי המרכזי בדמוקרטיה. אלא שעל-מנת שמוסד הבחירות אכן יוכל להיות אבן הראשה של הדמוקרטיה, יש להיות מודעים למגבלותיו: ראשית, בהגדרה, במערכת בחירות מתחרות מפלגות שמייצגות "אגד" של רעיונות. אפילו בשיטת בחירות יחסית, שבה הפיצול בין המפלגות ניכר, ברור שלא כל בוחר מזדהה עם כל אגד הרעיונות המוצג לו על-ידי המפלגה. בשיטת בחירות יחסית ברור גם שלא כל בוחר מזדהה עם כל נבחר ציבור ספציפי ברשימה המפלגתית.

נוסף על כך, ההנחה העומדת בבסיס הבחירות היא כי בוחרים מכירים את מעשי נבחריהם, ולפיכך הם מסוגלים לנתח אותם בצורה מושכלת. אלא שבעיית הנציג של הדמוקרטיה הייצוגית מטילה צל על הנחה זו. נבחרי ציבור פועלים במערכת מורכבת, וקשה להניח שהבוחרים יכולים, במאמץ סביר, לקבל מידע מלא על מעשיו של נבחר הציבור בכל נושא ונושא. נבחרי הציבור יכולים גם לתלות את הצבעותיהם ואת התוצאות של פעולותיהם במקרים ספציפיים בלחצים הקיימים במוסד הנבחר. הבוחר חסר יכולת אמיתית, כמובן, לנתח את אמיתות הטענות הללו.

כאמור, בחירות הן כלי חשוב בדמוקרטיה, במיוחד לשם קביעת השליטה ברשות המחוקקת וברשות המבצעת. אלא שלאור הבעיות שתוארו לעיל נמנעו דמוקרטיות רבות מהסתמכות בלעדית על בחירות, ואימצו שורה של פתרונות מבניים לשם הגבלת כוחו של השלטון.

הפתרונות המבניים

שיטות דמוקרטיות שונות בעולם כוללות שורה של פתרונות המיועדים להבטיח התגברות על בעיית הנציג שתוארה לעיל. בכמעט כל המדינות המגבלות הללו "מוגנות" בחוקה. להלן אתאר רק כמה מהן.

חלוקת הכוח: הפתרון הבסיסי שהוצע לבעיית הנציג על-ידי האבות המייסדים של הדמוקרטיה הליבראלית היה "ביזור הכוח" – חלוקת כוח השלטון בין מוסדות שונים אשר יתחרו זה בזה, ויגרמו לכך ששום מוסד לא יהיה חזק מספיק על-מנת לשלול את חירויותיו של האזרח.

מדינות דמוקרטיות שונות אימצו מגוון של פתרונות לחלוקת הכוח: חלוקה לשני בתי פרלמנט כך שעל-מנת להעביר חוק יש להשיג רוב בשני מוסדות נבחרים, כל אחד הנבחר בשיטה אחרת; חלוקת כוח בין נשיא בעל סמכות לבין בית המחוקקים; חלוקת המדינה למחוזות פדרליים שלכל אחד מהם סמכות חקיקה עצמאית; הצטרפות לאמנות בינלאומיות המכפיפות את השלטון לביקורת חיצונית של בית משפט, או בית מחוקקים חיצוני; וגם שיטת בחירות אזורית המחייבת כל נציג נבחר לפעול לטובת אזור הבחירה שלו.

במחקר שערכתי במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה בחנתי את חלוקת הכוח ב- 66 דמוקרטיות (כל הדמוקרטיות בעולם שבהן יותר מ 250 אלף איש).[3] מהמחקר עלה כי בכל הדמוקרטיות בעולם קיימת לפחות חלוקת כוח אחת המתוארת לעיל. כלומר: אין אף דמוקרטיה בעולם שבה הרוב הנבחר יכול להחליט בלי שום ביקורת פוליטית, חיצונית או פנימית. כמעט בכל הדמוקרטיות יש יותר ממגבלה פוליטית אחת.

מגבלות חוקתיות על פגיעה בזכויות: מגבלות חוקתיות מביאות לכך שגם אם מפלגה מסוימת תשלוט בכל מוקדי הכוח הפוליטיים שתוארו לעיל, עדיין יהיו על פעולתה מגבלות חוקתיות לשלילת חירותו של האזרח. מגבלות אלו גם מגנות על המיעוט מפני התעלמות מזכויותיו, או מפני חלוקת משאבים לא הוגנת.

נוקשות חוקתית: כאמור לעיל, בכמעט כל המדינות בעולם קיימת חוקה פורמלית הקובעת את חלוקת הכוח בין הרשויות השונות, ואת רשימת הזכויות המוגנות. חוקה כזו חשובה במיוחד אם היא מגבילה את הרוב הנבחר. כלומר: אם החוקה דורשת רוב לשינויה הגדול מהרוב הנדרש לשם השגת השלטון. שאם לא כן, הרי שהרוב הנבחר יכול לשנות את ההסדרים החוקתיים כאשר אלו אינם מתאימים לגישתו.

בתי משפט וסמכויות חוקתיות

לאור האמור לעיל  מובן גם תפקידם של בתי משפט במערכת חוקתית. תפקידם המרכזי של בתי המשפט הוא לדאוג לקיומן של המגבלות החוקתיות המוטלות על סמכות הגוף המחוקק. מגבלות אלו נועדו, להגן על קיומה של מערכת בחירות חופשית, ולהגן על הרוב מפני הנציגים שלו עצמו. גם באותם מקרים שבהם ההתערבות של בית המשפט היא לטובת המיעוט, הרי שהיא נעשית כיוון שמדובר במיעוט שאינו מצליח לממש את כוחו היחסי. עיקר תפקידה של הביקורת השיפוטית, אם כן, הוא בהגנה על מבנה חוקתי השומר על הדמוקרטיה מפני שימוש לרעה בכוח על ידי נציגי הציבור. בהקשר זה, המנגנון השיפוטי אינו אלא אחד מכמה מנגנונים בלתי נבחרים – תקשורת חופשית, שירות ציבורי ומשפטי עצמאי ועוד – הקיימים בדמוקרטיה על-מנת למתן את בעיית הנציג.[4]

מדוע מסכימים פוליטיקאים להטלת המגבלות

התשובה לשאלה זו מורכבת, אך בוודאי אחת מהסיבות המרכזיות להסכמת המנגנונים הפוליטיים להטלת מגבלות על כוחם היא עיקרון "מסך הבערות". פוליטיקאי אינו יודע אם ימצא עצמו ברוב או במיעוט. החשש שימצא עצמו במיעוט, או שיהפוך למיעוט, מביא להסכמה רחבה יחסית על הגבלת כוחו של הרוב. המוסדות הלא נבחרים, ובראשם בית המשפט, הם שיגנו עליו מפני שלילת נרחבת של זכויות במקרה שיהפוך למיעוט.

הסבר שני טמון ברעיון ה"פוליטיקה החוקתית הגבוהה". מנגנון נפרד ומיוחד של קבלת החלטות (כמו למשל מנגנון אישור ברוב מיוחד או במשאל עם) המיועד לקבל החלטות לטווח ארוך, ובו חסמים מוסדיים ופוליטיים דוחפים את הפוליטיקאים לעמדה שאינה משרתת את האינטרס המיידי שלהם.

ג. המצב בישראל

כאמור לעיל, מאמר זה מציע כי מוקד הדיון החוקתי צריך להיות המגבלות על כוחם של המוסדות הנבחרים. על-מנת לבחון את הרצוי בעניין מעמדו של בית המשפט בישראל, יש להבין את עקרונותיו של המבנה החוקתי הישראלי .

המבנה של הדמוקרטיה הישראלית מעניק כוח רב מאוד לכנסת. הבחירות הכלליות היחידות הנערכות בישראל הן לכנסת. התוצאה היא שהכנסת היא המוסד היחיד שיש לו לגיטימציה של הכרעת רוב מבחינת פרוצדורת הבחירה אליו. ישראל איננה מדינה פדרלית, והרשויות המקומיות בישראל חלשות במיוחד, כך שכוחה של הכנסת הוא גם בלתי מוגבל כלפי מטה. ישראל איננה חברה בשום מוסד בינלאומי בעל סמכות "על מדינתית" דוגמת האיחוד האירופי.[5] ישראל גם איננה כפופה לשום בית דין בינלאומי שיש חובה להישפט בפניו.[6]

יתר על כן, הבחירות היחסיות בישראל גורמות לכך שלמעשה הכנסת נשלטת על-ידי הממשלה, ולא להיפך. חברי הכנסת כפופים לחלוטין להכרעת ראשי המפלגות שלהם. העובדה שאין בישראל בחירות אזוריות מונעת כל עצמאות של חברי הכנסת ביחס לראשי המפלגות שלהם.

מבחינת ההסתמכות על "הבחירות" ככלי דמוקרטי התוצאה היא אם כן בעייתית במיוחד. מחד, הבחירות לכנסת הן הכלי הדמוקרטי היחיד כמעט בו יכול הבוחר להביע דעתו. מאידך, שיטת המשטר בישראל מעצימה במיוחד את כל החסרונות של הבחירות ככלי המרכזי ללגיטימציה דמוקרטית. למעשה, על-מנת לאמץ החלטה מסוימת בכנסת נדרשת הסכמה של ראשי המפלגות בלבד, שבמקרים רבים משמעותה רוב בתוך הקואליציה, או הסכמה מראש שניתנה בעת הקמת הקואליציה.

אביא רק כמה דוגמאות לחוקים שהתקבלו בקואליציה הנוכחית, חלקם אכן נפסלו על-ידי בית המשפט, אשר ניתן לתהות על השאלה עד כמה הם מייצגים את עמדת רוב הציבור: חוק המרכולים שנתן בידי שר הפנים את הסמכות לפסול הכרעות של עיריות ביחס לפתיחת עסקים בשבת; חוק מיסוי דירה שלישית אשר הועבר בשל הסכמות קואליציוניות עם מפלגת כולנו; חוק התאגיד אשר הועבר בשל ההסכמה מראש של חברי הכנסת לתמוך בעמדת ראש הממשלה בענייני תקשורת, ועוד. נדמה כי כל חוק בנוגע לגיוס חרדים שיועבר על-ידי הקואליציה הנוכחית, יועבר גם הוא בשל שיקולים קואליציוניים, ולא בשל תמיכה ציבורית.

אל מול עוצמה זו של הממשלה, המייצגת את הקואליציה השולטת בכנסת, העמיד בית המשפט העליון בשנים האחרונות מחסומים מסוימים, בדמות חוקי-היסוד. כאמור, אינני עוסק במאמר זה בשאלה אם אכן הדוקטרינה של פסילת חוקים כפי שהיא נוהגת בפועל על-ידי בתי המשפט "נכונה" משפטית או לא. טענתי היא כי בהקשר למבנה הפוליטי הישראלי שבו אין כל מחסומים פוליטיים על פעולת הרשות המחוקקת, המגבלות שהטיל בית המשפט על כוחה של הממשלה הן מזעריות. בפועל פסל בית המשפט העליון חקיקה במספר לא גדול של מקרים, כאשר לרוב מדובר בסעיפים מסוימים מתוך חוק, ולא בחוק כולו.[7] גם החוקים שנפסלו כמעט אף פעם לא מנעו מהממשלה לממש את מדיניותה הכללית. כיוון שחוקי-היסוד בישראל אינם משוריינים ברמה של "רוב מיוחס", הרי שתמיד יכולה הייתה הכנסת לפעול לביטול חוקי-היסוד. גם לאחר הטלת המגבלות מכוח חוקי-היסוד, נותרה ממשלת ישראל המוסד הנבחר החזק ביותר בעולם הדמוקרטי.

בעיה נוספת ייחודית לדמוקרטיה הישראלית היא בעיית הדרת המיעוט הערבי מן הפוליטיקה. מיעוטים במשטרים דמוקרטיים יכולים לשמור על זכויותיהם באמצעות שימוש מושכל בכוח הפוליטי שלהם. כך למשל עושה המיעוט החרדי שימוש בכוחו על-מנת להשיג הישגים עבור בוחריו.[8] אולם המיעוט הערבי הוא מיעוט שכמעט אף פעם לא היה חלק מהקואליציה, ולמעשה כוחו הפוליטי מוגבל ביותר. עובדה זו מאפשרת לשלול את זכויות האזרחים הערבים במדינת ישראל בקלות יחסית.

נקודה חשובה נוספת היא שהקואליציה השלטת במדינת ישראל בשנים האחרונות סבורה כי אין סיכוי סביר שבעתיד הנראה לעין היא תוחלף בשלטון.[9] בלי קשר לשאלה אם ציפייה זו להיוותר בשלטון לאורך שנים היא נכונה או לא, הרי שמבחינת ההסתמכות על הבחירות ככלי ביקורת על השלטון יש לתפיסת העולם הסובייקטיבית הזו השלכות ניכרות. ראשית, ציפייה כזו מאפשרת לפוליטיקאים לפעול ביתר חופשיות אל מול שיקולים אלקטורליים ומעצימה, לכן, את בעיית הנציג. שנית, התחרות האלקטורלית הופכת להיות תחרות בין המפלגות החברות בקואליציה על הבוחרים בקואליציה, ובכך לעיתים גורמת להן להקצין את עמדותיהן. שלישית, במצב כזה הקואליציה נוטה להחליש את תפקיד האופוזיציה הפרלמנטרית, שכן היא אינה סבורה שתגיע לשם. כך אכן קרה בישראל בהחלשת מעמד הצבעת אי-האמון, העברת חוק ההדחה, השלילה של המושב המסורתי של האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים, ועוד.

ולבסוף, וחשוב מכל: אם מפלגות הקואליציה אינן סבורות כי יש חשש אמיתי לאובדן השלטון, הרי שהן מאבדות אינטרס פוליטי בתמיכה בקיומם של מוסדות לא נבחרים. את ההתקפה הניכרת על בית המשפט העליון והיועצים המשפטיים, על התקשורת, האקדמיה והשירות הציבורי העצמאי שאנו חווים בשנים האחרונות ניתן להבין על רקע זה.[10] למעשה, הטיעון המרכזי הנטען כנגד המוסדות הלא נבחרים הוא היותם לא נבחרים, כלומר שאינם מייצגים את עמדת הרוב.

התוצאה היא, אם כן, שהטיעון הדמוקרטי נהפך על ראשו. מוסדות לא נבחרים קיימים בכל דמוקרטיה, ובייחוד בדמוקרטיה הישראלית, בגלל ההכרה בכך שהסתמכות על הבחירות כמרכיב היחיד בלגיטימציה דמוקרטית הוא בעייתי במיוחד. במצב הפוליטי בישראל, ולא רק בה, חוסר הבחירה של גופים אלו הוא העומד בעוכריהם. כיוון שהאינטרס הפוליטי לקיים אותם התפוגג, הם מוצגים ככלי חסר לגיטימציה דמוקרטית דווקא בגלל שאינם נשלטים על-ידי הממשלה שנבחרה באותן בחירות דמוקרטיות.

ד. סיכום

הדמוקרטיה הישראלית המבוססת על שליטה מלאה של הממשלה במערכת הפוליטית כולה דרך מערכת בחירות "חד פעמית" לכנסת, מעניקה לגופים אלו כוח עצום, הרבה מעבר למקובל במדינות דמוקרטיות. אל מול עוצמה זו הציב בית המשפט העליון מגבלות מסוימות, הנובעות מפרשנות "חוקי היסוד". מגבלות אלו היו לצנינים בעיני הקואליציה השלטת, במיוחד בשנים האחרונות כאשר קואליציה זו סבורה שתמיכת הציבור באותן בחירות מובטחת לה.

התוצאה היא ביקורת כוללת על כל הגופים בישראל שאינם "נבחרים", וניסיון לצמצם את כוחם. בראש הגופים המותקפים עומד בית המשפט העליון – הגוף היחיד שיש לו את הסמכות "לפסול" חקיקה של הכנסת. פסקת ההתגברות, עמדה במרכז הדיון הציבורי בחודשים האחרונים. העברת פסקת ההתגברות ירדה כרגע מעל השולחן, בעיקר בשל התנגדות פנימית בקואליציה. אך פסקת ההתגברות אינה אלא ביטוי אחד לשלל הניסיונות לכרסם בכוחם של גופים לא נבחרים – יועצים משפטיים, תקשורת, ארגוני חברה אזרחית ועוד.

במצב הפוליטי הנוכחי בישראל, אין ספק כי מצב זה יימשך בעתיד. הכוחות הפוליטיים התומכים במבחן "הבחירות" ככלי היחיד כמשטר דמוקרטי חזקים מאוד. ככל שמגמה זו תימשך הרי שהתוצאה היא ההסתמכות הרבה ביותר בעולם הדמוקרטי על מערכת בחירות בודדת ככלי ללגיטימציה כללית של המשטר ומדיניותו.

מצב זה אינו ראוי. כבר כיום לא מייצגת הממשלה בפועל את עמדת רוב הציבור בנושאים רבים. היחס כלפי המיעוטים גם הוא בעייתי ביותר. ככל שיוסרו החסמים המעטים הקיימים כיום על סמכותה של הממשלה, מגמה זו עוד תתגבר.

הוויכוח על מעמדו של בית המשפט העליון, פסקת ההתגברות וחוק הלאום הוא אם כן לא פחות מדיון על מהותה של הדמוקרטיה הישראלית. דמוקרטיה שכל כולה הסתמכות על מערכת בחירות בודדת למוסד אחד, שאין שום מגבלה על כוחו, אינה מקובלת בשום מקום בעולם, ולא ראוי שכך יהיה המצב בישראל.

 

פרופ' עמיחי כהן הוא חבר סגל בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה. אבקש להודות לאייל גרוס, בל יוסף ויניב רוזנאי על הערותיהם לרשימה זו.

ציטוט מוצע: עמיחי כהן "על ממשלות וכוחן – על משמעותו של הוויכוח על פסקת ההתגברות" ICON-S-IL Blog (17.10.2018).

 

[1] Charles Montesquieu, The Spirit of Laws, vol 1 Book XI chap 4 p. 150 (Thomas Nugent translated, 1899). המקור זמין כאן.

[2] הביטוי המובהק ביותר לגישה זו ניתן בפסק הדין United States v, Carolene Products Co., 304 U.S. 144 (1938) בהערת שוליים 4, המפורסמת. במיוחד חשוב הניתוח של John Hart Ely, Democracy and Dsitrust: A Theory of Judicial Review 135–179 (1980).  לניתוח עמדתו של Ely ולטענה שעמדתו של השופט גרוניס דומה מאוד לעמדה זו ראו: איתי בר-סימן-טוב, "ג'ון הארט גרוניס? פסיקתו של הנשיא גרוניס לאור התאוריה החוקתית של אילי", דין ודברים ט 67 (2015).

[3] עמיחי כהן פסקת ההתגברות: איזונים ובלמים של המוסדות הפוליטיים ומערכת המשפט (2018), זמין כאן.

[4] יש מדינות רבות שבהן בתי המשפט החוקתיים, דהיינו אלו בעלי סמכות פסילת החוקים, עוברים הליך אשרור פוליטי או מעין פוליטי מיוחד. זו טעות נפוצה לראות במנגנונים אלו מנגנונים "נבחרים" במובן הרגיל, פשוט מפני שהם לא נבחרים על-ידי השלטון הנוכחי, ותקופת כהונתם אינה חופפת את תקופת הבחירות. ממילא – אין הם מייצגים או מחויבים לעמדת השלטון.

[5] החריג לעניין זה הוא האו"ם, שלמועצת הביטחון שלו יש באופן תאורטי את הסמכות לכפות על ישראל ביצוע פעולות מסוימות. בפועל מעולם לא נעשה שימוש בסמכות זו. ישראל גם הצטרפה למספר אמנות בינלאומיות שלהן גופי פיקוח (למשל האמנה לזכויות אזרחיות ומדיניות, אשר מכוחה הוקמה ה Human Rights Committee). אך אלו גופים חלשים ביותר, שקשה לומר שיש שישראל "כפופה" להם במובן משמעותי כלשהו.

[6] לאחרונה התעורר פוטנציאל לכפיפות כזו, כאשר התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) הכריעה שיש לה סמכות לבדוק את מעשי ישראל בתחומי הרשות הפלסטינית, וזאת למרות שישראל אינה חברה בבית הדין. סמכות זו טרם הגיעה לכלל מימוש, וישראל כמובן מתנגדת נחרצות לסמכות זו, ואינה מכירה בה.

[7] מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא כי בישראל נפסלו בסך הכל שמונה-עשר חוקים מאז 1995, מעט בהשוואה עולמית. גיא לוריא כמה חוקים פוסלים בעולם? (2018), זמין כאן. למעשה רק ביחס לנושא אחד – הטיפול במבקשי המקלט – פסל בית המשפט חוק שנדמה שיש לו תמיכה ציבורית רחבה, ולמעשה התעמת עם מדיניות ממשלתית עקרונית. הטעם ל"חריגה" זו מהכלל פשוט להבנה: מבקשי המקלט הם הקבוצה המודרת ביותר בפוליטיקה הישראלית, מודרים מכל זכות וייצוג אפילו יותר מהפלסטינים. לפי העיקרון של הגנה על המיעוטים המודרים, הם הקבוצה הזכאית ביותר להגנה מבית המשפט.

[8] לניתוח ראו עמיחי כהן "הלכה והליך: ניתוח מוסדי של פסיקות בית המשפט העליון ביחס לציבור החרדי" תרבות דמוקרטית 15 276 (2014).

[9] מצב דומה היה בישראל בין 1948 לראשית שנות השבעים. ואכן – גם אז היתה הדמוקרטיה הישראלית פגומה.

[10] אינני מתעלם מכך שההתנגדות בימין הישראלי למוסדות הלא נבחרים עמוקה יותר, שכן גורמים רבים בימין סבורים שהמוסדות הלא נבחרים מייצגים תמיד, או כמעט תמיד, את עמדת האופוזיציה, ולכן הימין לעולם לא יוכל להיעזר בהם גם אם יפסיד את השלטון. לא אוכל כאן להתמודד במלואה עם טענה זו. בקצירת האומר בלבד אטען שלדעתי טענה זו מתעלמת מהעובדה שלאורך השנים שבהן היה הימין בשלטון אישר בית המשפט את עיקרי המדיניות של הימין – בתחום הכלכלי ובתחום המדיני, מדיניות שבפועל היוותה מהפכה חוקתית לא פחותה, ואולי אף משמעותית יותר, מכל "מהפכה חוקתית" שאותה אולי קידם בית המשפט העליון.

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “סימפוזיון בנושא חוק-יסוד: הלאום ופסקת ההתגברות | על ממשלות וכוחן – על משמעותו של הוויכוח על פסקת ההתגברות / עמיחי כהן

  1. העליון שלח פעם תיק לשלום לביטול סעיף חוק. אין קונצנזוס לגבי ביזוריות או ריכוזיות של סמכות כזו בישראל.

    אהבתי

התגובות סגורות.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: