סימפוזיון בנושא חוק-יסוד: הלאום ופסקת ההתגברות | מבוא: מהפכות חוקתיות ואנטי-חוקתיות? / אייל גרוס

סימפוזיון בהשתתפות (לפי סדר א"ב) פרופ' איל בנבנשתי, ד"ר אביעד בקשי, פרופ' גד ברזילי, עו"ד חסן ג'בארין, פרופ' אייל גרוס, פרופ' עמיחי כהן, פרופ' צבי כהנא, ד"ר דורין לוסטיג, פרופ' סוזי נבות, ד"ר מיטל פינטו, ד"ר יניב רוזנאי ופרופ' גילה שטופלר. מערכת הבלוג מבקשת להודות תודה מיוחדת לפרופ' אייל גרוס על הסכמתו להשתתף כעורך-אורח בסימפוזיון ועל תרומתו הרבה.

 

ביום 19.7.2018 חוקקה הכנסת את חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (להלן: "חוק הלאום", חוק-היסוד הארבעה-עשר של מדינת ישראל[1]. חוק-יסוד: הלאום הוצע לראשונה בשנת 2011 על-ידי ח"כ אבי דיכטר ולאורך השנים הצעות בנושא עברו גלגולים שונים. במשך תקופה מסוימת היה נדמה שחוק-יסוד: הלאום ישאר אחת מאותן יוזמות חקיקה שלא יצאו לפועל, אך בחודשים האחרונים לפני חקיקת חוק-היסוד, זורז הליך החקיקה, ואף הוקמה ועדת משותפת מיוחדת בראשות ח"כ אמיר אוחנה שטיפלה באופן ממוקד בחקיקתו.

לאורך השנים בהם היה רק בגדר יוזמת חקיקה שלא יצאה בפועל, הייתה היוזמה לחוק-יסוד: הלאום ה"אחות התאומה" (אך לא תאומה זהה) של יוזמת החקיקה המכונה "פסקת ההתגברות" – יוזמה לתקן את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו על-מנת להוסיף לו פסקה המגבילה לפסקת הנקראת "תוקפו של חוק חורג" המופיעה בחוק-יסוד: חופש העיסוק, שתאפשר לכנסת לחוקק חוק שפוגע בזכויות המוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, במגבלות מסוימות, גם מבלי שיצטרך לצלוח את מבחני "פסקת ההגבלה" שבחוק-היסוד.[2]

יוזמה זו בעניין פסקת ההתגברות הועלתה לראשונה בכנסת ככל הנראה בשנת 2009 בהצעת חוק של חברי הכנסת משה גפני ואורי מקלב וגרסה נוספת שלה הוצעה על-ידי ח"כ איילת שקד, שרת המשפטים הנוכחית, בשנת 2013. גרסה זו הונחה על שולחן הכנסת שלושה חודשים אחרי פסק הדין הראשון בסדרת פסקי הדין של בג"ץ בנושאי מבקשי המקלט, בהם נפסלו דברי חקיקה שביקשו לכלוא מבקשי מקלט ללא משפט לתקופות ממושכות (בכלא סהרונים) או ללא הגבלה (במתקן חולות).[3] בעקבות פסיקה זו האיצה אם כן ח"כ איילת שקד (עוד טרם מינויה לשרת המשפטים) את היוזמה לתיקון חוקתי זה. מינויה בשנת 2015 לתפקיד שרת המשפטים העצים את משמעותה של יוזמה זו, אך נכון להיום היא לא נחקקה ולא קודמה, ככל הנראה בגלל התנגדות בתוך הקואליציה עצמה ובפרט של סיעת "כולנו" בראשות שר האוצר משה כחלון.[4]

שתי יוזמות אלו, זו שהבשילה לחוק-יסוד וזו שלפחות נכון לכדי כתיבת שורות אלו נשארה בגדר הצעה בלבד, אך עדיין מרחפת כעננה, מהוות תפנית בתהליך החוקתי הישראלי. כזכור בשנת 1950 החליטה הכנסת בהחלטת הררי לחוקק סדרת חוקי-יסוד במקום חוקה שלמה. חוקי-יסוד אלו נתפסו כפרקים בחוקה העתידית של ישראל. עד שנת 1992 עסקו חוקי-היסוד בעיקרם בהיבטים המוסדיים של המשפט החוקתי, ולא בזכויות אדם. בתחילת שנות התשעים התפיסה המקובלת הייתה שעל-מנת להשלים את מפעל עשיית החוקה, יש להשלים את שני הפרקים החסרים: חוק-יסוד: החקיקה שיסדיר את מעמד חוקי-היסוד אל מול חקיקה רגילה ואת שאלת הביקורת השיפוטית, וחוק-יסוד: מגילת זכויות אדם שישלים את החוסר הגדול של הגנה חוקתית מפורשת על זכויות אדם. אך לאחר כישלונות חוזרים ונשנים לחוקק חוק-יסוד בנושא זכויות אדם, יזם ח"כ פרופסור אמנון רובינשטיין פיצול מסדר שני, כלומר פיצול של מגילת זכויות האדם שהייתה אמורה להיות בחוק-יסוד משל עצמה, לחוקי-יסוד שמייצגים פרקים פוטנציאליים ממגילת זכויות אדם שלמה. כך באו לעולם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק, במהלך שזכה לכינוי "המהפכה החוקתית".

אך אם הציפייה הייתה שאחרי שני חוקי-יסוד אלו יחוקקו חוקי-יסוד נוספים בנושא זכויות אדם, הרי שנסיבות שונות שתקצר היריעה מלפרטן כאן, הביאו לכך שבפועל הוטל וטו פוליטי על המשך מפעל חקיקת היסוד בתחום זכויות האדם. ח"כ אריה דרעי מש"ס אמר בדיון בכנסת ב-1996 באמירה מפורסמת: "גם אם היית מביא את עשרת הדיברות כחוק-יסוד של ועדת החוקה, הייתי מצביע נגד. אני לא מאמין בזה. אני לא יודע מה הכוונות שלכם בפנים. אני לא יודע מה אתם זוממים ביחד עם שופטי בית-המשפט העליון לעשות לנו". עמדה זו ביטאה התנגדות למה שנחשב כמגדיל את כוחו של בית המשפט העליון ואת מקומם של ערכים ליברלים בפסיקתו.

אך החל משנת 2009 התחדשה למעשה חקיקת חוקי-היסוד. בשנה זו נחקק לראשונה, כ"הוראת שעה", חוק-יסוד: תקציב דו-שנתי[5] שבניגוד לאמור בחוק-יסוד: משק המדינה קבע כי תקציב המדינה בשנים שאחריו יהיה דו-שנתי. חוק-היסוד תוקן ארבע פעמים, בעיקר על-מנת להאריך את תוקפו, וגרסה-נוספת של חוק-יסוד זה נחקקה בשנת 2017[6] (גלגולים שונים של חוק-יסוד זה היו מושא לתקיפה בבג"ץ, שדיון בה יחרוג ממסגרת זו).[7] בשנת 2014, נחקק חוק-יסוד: משאל עם, שמטרתו היא הגבלה על יכולתה של הממשלה לוותר על שטחים במסגרת הסכם שלום עתידי.[8] שני חוקי-יסוד אלו צריכים היו להדליק נורה אדומה, על-פיה "נרטיב הקדמה" בכל הנוגע לחוקי-היסוד בישראל, של חקיקת פרק על-גבי פרק ואז מגילת זכויות אדם שרק מחכה להשלמה, הפסיק בעצם להיות רלבנטי כבר בשנת 2009. לא ניתן היה להמשיך ולחוקק חוקי-יסוד נוספים בתחום זכויות אדם וגם לא את עשרת הדיברות אולי, אך כן ניתן היה לעשות שימוש בחוקי-היסוד למטרות פוליטיות אחרות (כמובן שישנה כתיבה ביקורתית הטוענת שגם חוקי-היסוד בתחום זכויות האדם לא הביאו להרחבת ההגנה על קבוצות מוחלשות בישראל אלא ההפך – שאלה שדיון מעמיק בה יחרוג אף הוא ממסגרת סימפוזיון זה, וכמובן ששימוש פוליטי נעשה בחוקי-היסוד עוד קודם, כמו למשל במקרה של חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל שנחקק בשנת 1980). [9]. יתרה מכך, ניתן לטעון ובמידה רבה של צדק שכל חקיקה של חוקי-יסוד, לרבות בנושא זכויות אדם, היא פוליטית במובן הרחב של המילה.

את חקיקת חוק-יסוד: הלאום והיוזמה ל"פסקת ההתגברות" יש לקרוא כחלק מהתפתחויות אלו. לדעת כותב שורות אלו, הם מהלכים עמוקים ובולטים עוד יותר מאלו שהתרחשו קודם לכן, וניתן לראותם כ"פניית פרסה" מההליך החוקתי שהובן כנרטיב קדמה הולך ומתקדם שהתחיל עם החלטת הררי, לטובת שימוש במשפט החוקתי ככלי לא להרחבת ההגנה על זכויות אדם אלא ההפך. במובן זה ניתן לתארם כחלק ממהפכה אנטי-חוקתית[10]. שרת המשפטים אילת שקד היא אולי המבטאת הבולטת ביותר של רוח מהפיכה זו באמירותיה על הצורך לתקן סדק שקיים לדעתה מאז "המהפכה החוקתית" של 1992 בין יכולתו של העם להכריע, ובין העובדה שבפועל הסוגיות השלטוניות החשובות ביותר מתקבלות לא על-ידי העם אלא על-ידי בג"ץ – סדק שהיא תארה ככזה שקיים בין ה"דמוס" וה"קרטוס",[11] ועל כך שהציונות "לא תמשיך  לכופף את ראשה בפני מערכת זכויות אדם המפורשת באופן אוניברסלי…". [12]

הפוסטים שבסימפוזיון זה כוללים מגוון זוויות ביחס לשני מהלכי החקיקה: זה שהושלם וזה שנשאר – לפחות נכון לכתיבת שורות אלו – כאקדח שנתלה במערכה הראשונה וטרם נודע אם יירה במערכה השלישית ואם כן מתי תבוא זו לעולם. הפוסטים באים לנתח את השינויים החוקתיים שמביאים איתם חוק-יסוד: הלאום והיוזמה לפסקת ההתגברות. חלקם מבוססים על הרצאות שניתנו ביום עיון בנושא שנקרא "המהפכה האנטי-חוקתית: חוק הלאום ופסקת ההתגברות" שנערך בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ב30.5.2018 ושאורגן על ידי כותב שורות אלו ביחד עם ד"ר דורין לוסטיג. אל אלו הצטרפו פוסטים של כותבים נוספים. את יום העיון פתוח שרי המשפטים לשעבר ציפי לבני ודניאל פרידמן, שניתן לצפות בהרצאותיהם און-ליין.

את הסימפוזיון יפתח פוסט של גילה שטופלר, ששם את חוק הלאום ויוזמת פסקת ההתגברות בהקשר של שחיקה דמוקרטית בישראל, שחיקה שמתוארת כחלק מהתופעה העולמית של משברים דמוקרטיים במדינות שונות במזרח ומרכז אירופה ויבשת אמריקה – תהליך של שחיקת הדמוקרטיה הליברלית. אך שטופלר גם מצביעה על כך שמה שמניע את השחיקה הדמוקרטית בישראל הם תהליכים ישראלים פנימיים ועל כך שהתהליכים מתרחשים על רקע העובדה שישראל למעשה אינה – ולא הייתה – דמוקרטיה ליברלית. לפי שטופלר ישראל היא בעלת מבנה חוקתי סמי-ליברלי, כזה שהחוקתיות בה לא מחויבת באופן חד-משמעי לעקרונות דמוקרטיים ליברליים אלא בוחרת "לאזן" אותם עם ערכים ואינטרסים נוגדים, ובהקשרים כמו יחס לאוכלוסייה הערבית בישראל, דת ומדינה, והכיבוש – החוקתית אינה "ליברלית". את התהליכים הנוכחיים ואת הרלוונטיות לישראל של השאלה הנשאלת ברחבי העולם על שחיקה מדמוקרטיה ליברלית למשטר לא ליברלי או אוטוריטרי – יש להבין על רקע זה, בו נקודת המוצא היא כבר לא כזו של דמוקרטיה ליברלית.

בפוסט השני יתמקד גד ברזילי בפסקת ההתגברות. ברזילי טוען כי האתוס על-פיו בג"ץ הוא "אקטיביסטי" שנמצא ברקע לפסקת ההתגברות אינו משקף את המציאות בצורה מדויקת ולמעשה בית המשפט העליון אינו מרבה להתערב בהחלטות הרשות המבצעת, כאשר לצד עיגון בפסיקה של חלק ניכר מזכויות האדם והאזרח, הרי שבנושאים רבים (בפרט תקציב, זכויות חברתיות  והשליטה הישראלית בשטחים הכבושים) קיימת דווקא פסיביות שיפוטית. לפי ברזילי, קשה אם כן לומר שבית המשפט הוא אקטיביסטי בצורה שדורשת ריסון  ופסקת ההתגברות עלולה לפגוע קשות במעמדו כמוסד שיפוטי המגן על זכויות אדם.

בפוסט השלישי יטען צבי כהנא ש"מנגנון החריגה" (שהוא לדבריו השם הנכון, ולא "פסקת ההתגברות") מייצר "חוקה מסתתרת" – עם חזית של זכויות אדם אך חצר אחורית שמאפשרת את שלילתן. לטענתו של כהנא הדיון מעוצב על-ידי שיקולי שיח והדרך הנכונה לכנסת לפגוע בזכויות לאחר דיון מושכל היא לעגן מפורשות בתוך החוקה (בישראל בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו) את רצונותיה. תיקון חוקתי לא מכביד יותר, לטענתו, משימוש במנגנון ההתגברות. עדיף לדעתו של כהנא לתקן את החוקה (במקרה זה חוק-היסוד) מפורשות ולנמק התיקון הנקודתי שהכנסת מעוניינת בו במקום "להסתתר" מאחורי פסקת ההתגברות.

בפוסט הרביעי יעמוד עמיחי כהן על כך שבכל הדמוקרטיות בעולם קיימת חלוקת כוח שמונעת מהרוב הנבחר להחליט בלי שום ביקורת פוליטית פנימית או חיצונית, כאשר לרוב קיימת יותר ממגבלה פוליטית אחת. בישראל, לטענתו, הממשלה היא המוסד הנבחר החזק ביותר בעולם הדמוקרטי כאשר לממשלה שליטה מלאה למעשה במערכת הפוליטית. הממשלה לדבריו, לא תמיד מייצגת בפועל את עמדות הציבור, והיחס למיעוטים בישראל בעייתי. בעיני כהן פסקת ההתגברות היא ניסיון להסיר את אחד החסמים הבודדים שקיימים על סמכויותיוה של הממשלה, ולכן הוויכוח עליה ועל חוק הלאום הוא דיון על מהותה של הדמוקרטיה הישראלית.

בפוסט החמישי בסימפוזיון יטען אביעד בקשי כי בניגוד לביקורות רבות שהושמעו נגדו, חוק הלאום לא שולל את הזכות לשוויון. לטענתו חלק ממבקרי החוק מנסים לטשטש את ההבחנה שחוק הלאום עושה בין מישור ההגדרה העצמית הלאומית למישור זכויות הפרט ומסרבים להודות שהם שוללים את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית לאומית. בפועל, לטענת בקשי, חוק הלאום לא שולל שוויון אזרחי. הוא בא לתקן את חוסר האיזון שנוצר מאחר ו"המהפכה החוקתית" שידרגה את זכויות היסוד למעמד חוקתי אך השאירה מאחור את ערכיה של ישראל כמדינת לאום. עתה מחדש מוצבים שני צידי המשוואה באותה רמה שמזמינה איזון אופקי.

בפוסט השישי יצביעו איל בנבנשיתי ודורין לוסטיג על חוק הלאום כחלק משורה ארוכה של דברי חקיקה ויוזמות מדיניות שנועדו להחליש את המשטר הדמוקרטי החוקתי על-ידי פגיעה בזכויות אדם ואיזונים ובלמים מוסדיים. יתרה מכך, החוק פוגע בעצם הרעיון הדמוקרטי של משטר שאמור לפעול לטובת הכלל ולא לטובתה הייחודית של קבוצה זו או אחרת. בנבנישתי ולוסטיג מציעים שבית המשפט יפרש את חוק הלאום באופן העולה ככל הניתן עם הרעיון הדמוקרטי על-פיו מוסדות המדינה מכוונים לטובת הכלל ולא לטובת קבוצה מועדפת. כמו שטופלר הם מצביעים גם על ההקשר המשווה והגלובלי של חוק הלאום בעידן של פופוליזם, אך גם מצביעים על רבדיו הייחודים במציאות הישראלית, לרבות הפנייה ללאומיות כתגובה למחאה החברתית של 2011 וכניסיון הסטה מסדר יום חברתי אל חלוקה לאומנית של "אנחנו" ו"הם".

בפוסט השביעי יעמוד חסן ג'בארין על אופיו הגזעני של חוק הלאום ויטען שהסעיף הראשון לחוק על-פיו רק לעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית במדינת ישראל, אינו רק דקלרטיבי, אלא משקף תפיסה גזענית, שבישראל לא נתפסת לרוב ככזו. ג'בארין סוקר את התפתחות החקיקה והפסיקה בנושא גזענות מצד אחד ותפיסת המדינה כיהודית מצד שני (בפרט הפסיקה שנוגעת לאפשרות לפסול רשימות מהשתתפות בבחירות לכנסת) ומצביע על הבעייתיות בתפיסה שלא מתייחסת להוראה מדירה כמו הסעיף הראשון לחוק כגזענית כשלעצמה. ג'בארין עומד על החוסר בתפיסות כמו זו שהביע היועץ המשפטי לממשלה לפיהן הבעייתיות קיימת רק בהוראות שמפלות יחידים על רקע לאומיותם, ולא בעצם הקביעה שמזהה את המדינה כמדינתו של העם היהודי בלבד.

בפוסט השמיני תצביע מיטל פינטו על הדרך בה עלול חוק הלאום לפגוע פגיעה של ממש במעמד השפה הערבית בישראל, פגיעה שאינה רק סמלית או רגשית. פינטו מצביעה על העמימות שקיימת בחוק-היסוד ביחס למעמדה של השפה הערבית אחרי חקיקתו, ומפנה את תשומת הלב לסכנה שבדיון בסוגיות כמו שילוט רחוב, פניות לרשויות מנהליות (כמו ביטוח לאומי), ועוד, עלול חוק הלאום לפגוע באפשרות להרחיב החובה להשתמש בשפה הערבית לצד העברית. באופן רחב יותר פגיעה זו פוגעת בסולידריות יהודית-ערבית ולכן בדמוקרטיה הישראלית שסולידריות כזו ויחס שווה למיעוטים חיוני לאיתנותה.

בפוסט התשיעי דנים סוזי נבות ויניב רוזנאי בשאלה שחוק הלאום הציף בדיון הציבורי (אף כי הייתה קיימת בדיון המשפטי עוד קודם), לגבי גבולות הסמכות המכוננת. כידוע הוגשו מספר עתירות לבג"ץ נגד חוק הלאום, שידרשו מבג"ץ להתמודד  עם שאלה שכבר נגע בה בעבר, של אפשרות והיקף הביקורת השיפוטית על חקיקת-יסוד. נבות ורוזנאי מתייחסים לדברי שרת המשפטים לפיהם ביקורת שיפוטית על חוק הלאום, בהיותו חוק-יסוד, תהיה "רעידת אדמה משטרית" וטוענים שהרעיון על-פיו סמכותה של הכנסת בחקיקת ותיקון חוקי-יסוד צריכה להיות בלתי-מוגבלת וחסינה מביקורת שיפוטית לא ראוי ולא מתאים לשיטת המשטר החוקתי בישראל, ואף לא עולה בקנה אחד עם המגמות הגלובליות בנושא. בפרט לאור הקלות של תיקון חוקתי בישראל, והעובדה שתיקון כזה נעשה ברשות המחוקקת תוך מילוי תפקיד דומיננטי על-ידי הרשות המבצעת, הרי שנדרש פיקוח שיפוטי שיגן על הסדר החוקתי והדמוקרטי. העתירות נגד חוק הלאום הן לטענתם הזדמנות חשובה לבית המשפט לבסס את הסמכות לביקורת שיפוטית על חוקי-יסוד.

הסימפוזיון יסתיים בפוסט מסכם של כותב שורות אלו, שיבחן את חלק מהתמות והטענות שיעלו במהלכו ויבקש לבחון את הסוגיה בהקשר הרחב של סוגיות חוקתיות שונות – כולל אלו שנדונו בסימפוזיונים הקודמים שהתקיימו בבלוג זה.

תודה לפרופסור ליאורה בילסקי ראש מרכז מינרבה, ולרחל קלגסבורן מהמרכז על הסיוע בארגון יום העיון. תודה מיוחדת לבל יוסף, מזכירת הסניף הישראלי של ICON-S ועורכת בלוג זה על עבודתה המאומצת על סימפוזיון זה.

 

פרופסור אייל גרוס הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. תחומי המחקר וההוראה שלו כוללים משפט חוקתי, משפט בינלאומי, זכויות אדם, דיני כיבוש, זכויות חברתיות ומשפט ומיניות.

ציטוט מוצע: אייל גרוס "סימפוזיון בנושא חוק-יסוד הלאום ופסקת ההתגברות: מבוא: מהפכות חוקתיות ואנטי-חוקתיות?" ICON-S-IL Blog (3.10.2018).

 

[1] ספירה זו מתבססת על הרשימה שבאתר הכנסת. היא לא כוללת גרסאות קודמות של חוקי-יסוד שבוטלו (חוק-יסוד: חופש העיסוק וחוק-יסוד: הממשלה) ולא גרסאות שכבר אינן בתוקף של חוקי-יסוד שהיו בגדר הוראת שעה בסדרה של "חוק-יסוד: תקציב המדינה".

[2] חלק מהיוזמות הציעו לעשות זאת כחלק מהצעת חוק-יסוד: החקיקה, באופן שיחול על כל חוקי-היסוד ולא רק על הזכויות שמעוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ראו למשל את נוסח ועדת נאמן להצעת חוק-יסוד: החקיקה משנת 2012.

[3] פסק הדין הראשון בסדרה, שבעקבותיו הוגשה ההצעה הנ"ל, היה בג"ץ 7146/12 אדם נ' הכנסת (פורסם באר"ש, 16.9.2013). העובדה שבג"ץ חזר ופסל את החקיקה שהכנסת חוקקה בעקבות בג"ץ אדם, החריפה את הרצון הפוליטי לאפשר ל"התגבר" עליו. ראו בג"ץ 7385/13 איתן מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל (פורסם באר"ש, 22.9.2014). לפסק דין נוסף ב"סדרה" ראו בג"ץ  8665/14 דסטה נ' הכנסת (פורסם באר"ש, 11.8.2015).

[4] ראו למשל חיים לוינסון "בקואליציה ידונו היום בחוק עוקף בג"ץ; כחלון צפוי להתנגד לו" הארץ (15.4.2018); יהונתן ליס "כחלון הורה לסיעתו להתנגד לחוק עוקף בג"ץ: 'לא ניתן לגורמים קיצוניים להוביל'" הארץ (6.5.2018).

[5] בשמו המלא חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2009 עד 2016 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה).

[6] חוק-יסוד: תקציב המדינה לשנים 2017 ו-2018 (הוראות מיוחדות) (הוראת שעה).

[7] ראו בג"ץ 4908/10 בר-און נ' כנסת ישראל, פ"ד סד(3) 275 (2011); בג"ץ 8260/16 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' כנסת ישראל (פורסם בנבו, 6.9.2017).

[8] נוסף על כך יש לציין את "החלפתו" של חוק-יסוד: הממשלה עם ביטול הבחירה הישירה לראשות הממשלה ואת התיקונים הרבים שחוק-יסוד זה עבר ועדיין עובר לפי הצרכים הקואליציוניים. ראו בסימפוזיון זה סוזי נבות ויניב רוזנאי "על הסמכות לביקורת שיפוטית על חוקי-יסוד" ICON-S-IL Blog (עתיד להתפרסם).

[9] חוק-יסוד: ירושלים בירת ישראל.

[10] ראו אילן סבן "תגובת-הנגד הפוליטית ל'מהפכה החוקתית'" המרחב הציבורי גיליון 13, 13 (2017–2018).

[11] ראו נאום שרת המשפטים איילת שקד בכנס העמותה למשפט ציבורי, זיכרון יעקב (דצמבר 2017).

[12] רויטל חובל "שקד: הציונות לא תמשיך לכופף את ראשה בפני זכויות הפרט כפי שהן מפורשות בבג"ץ" הארץ (29.8.2017).

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: