הטיעון הליבראלי (הזהיר) בזכות חוקי השיפוט הדתי / אורי אהרונסון

הממשלה והכנסת מקדמות בתקופה האחרונה שני מהלכים חקיקתיים מעוררי-מחלוקת, שאם יצליחו יעצימו את הנוכחות של המשפט העברי, כלומר ההלכה היהודית, בשיפוט המדינתי. מהלך אחד עניינו קביעה חוקתית, כחלק מ"הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי", לפיה במצבים בהם חסר הסדר משפטי בנושא מסוים, ובית המשפט לא מוצא מענה לחסר זה במקורות הפרשניים הרגילים, יהיה עליו לפנות ל"עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל" (כותרת הסעיף בהצעת החוק שאושרה בקריאה טרומית היא "המשפט העברי"). כידוע זהו ניסוח ותיק המופיע כבר כמעט ארבעה עשורים בספר החוקים, כחלק מחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980,[1] ואשר השפעתו על המשפט הישראלי עד כה הייתה קטנה מאוד, אך העלאתו לרמת חוקתית מעוררת עניין ומחלוקת חדשים בדבר מקומו של המשפט העברי בשיפוט המדינתי האזרחי. המהלך השני עניינו הסמכה של בתי הדין הדתיים המדינתיים לדון כבוררים לפי המשפט הדתי, בהסכמת בעלי הדין, גם בענייני ממונות, כלומר בסכסוכים אזרחיים שאינם בתחום סמכותם המקורית, הנוגעת רק לנישואין, גירושין ומעמד אישי. ההצעה הוגשה על-ידי חברי הכנסת של מפלגת יהדות התורה, משה גפני ואורי מקלב, ואף שהיא שחה בלשון כללית ניכר שהמוקד המרכזי שלה הנו בהסמכת בתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות. מדובר כאן בניסיון להחיות פרקטיקה שנהגה בעבר בבתי דין אלה, עד שנאסרה ב-2006 על-ידי בית המשפט העליון[2] מפני שלא נמצא לה מקור סמכות בחקיקה. במקביל, כפי שדווח ב"הארץ",[3] משרד המשפטים שוקל גם לתמוך תקציבית בבתי דין רבניים פרטיים לממונות.

מנקודת מבט חילונית וליבראלית, מהלכים אלה מעוררים על-פניו דאגה. ככל שבתי משפט ימצאו עצמם פונים להלכה היהודית-אורתודוכסית כדי להשלים חסרים בדין, הדבר עשוי להזרים למשפט הישראלי תכנים של שיטת משפט שמרנית ולא-ליבראלית, המבוססת בחלקה על הנחות לא רציונליות ומחזיקה בחלקה עמדות מפלות, למשל ביחס לנשים וללא-יהודים. בה בעת, הרחבת סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים כך שישפטו גם בדיני ממונות תעצים מוסד מדינתי המחויב לאותה מערכת ערכים לא-ליבראלית, ואשר עצם השיפוט בו כרוך בהפליה, ולו בכך שרק גברים יהודים אורתודוכסים רשאים לכהן בו כדיינים. גם תנאי ההסכמה לשיפוט, בתנאים של קהילה סמכותנית וכופה, מעורר תהיות לגבי רצינותו. אמת, בישראל אין הפרדה בין הדת והמדינה, אך זהו נתון שניתן להצטער עליו ולהתקומם נגד כל ניסיון להגבירו. על הציר שבין מדינה חילונית לתיאוקרטיה, מהלכי החקיקה הללו מזיזים את ישראל קרוב יותר לקצה השני.

למרות זאת, בראייה ריאליסטית מפוכחת, הלוקחת בחשבון נתונים מוסדיים קיימים וגם את החלופות להסדרים המוצעים, ניתן להציג טיעונים ליבראליים שתומכים בשני המהלכים. המשותף לטיעונים בשני ההקשרים הינו העמדה, שלמעורבות של מוסדות המדינה (החילונית) בשיפוט דתי השפעה דו-כיוונית, כלומר היא מרחיבה את מקומה של הדת בספירה השלטונית האזרחית, אך בה בעת היא גם חושפת את הדת ליסודות אזרחיים, ולעתים זהו דבר רצוי מנקודת מבט ליבראלית.

כך, הנחיית בתי המשפט האזרחיים לכלול ערכים או רעיונות מן המשפט העברי בשפיטה האזרחית משמעה שכל שופטי בתי המשפט האזרחיים – יהודים וערבים, נשים וגברים, דתיים וחילוניים, יוזמנו להיות מעורבים בפרויקט של יישום תכנים מהמשפט העברי למציאות החילונית המודרנית שמתבררת באולמות המשפט ברחבי הארץ. חקיקת המשפט העברי תהפוך אפוא את כל שופטי ישראל לשחקנים פוטנציאליים בפיתוח ההלכה היהודית, וניתן לדמיין עולם מגוון ופלורליסטי של פיתוחים הלכתיים שעשויים לצמוח מהסדר זה. גם אם אין לצפות שההיגדים של שופט או שופטת במסגרת הפסיקה האזרחית ייחשבו להוראת הלכה מנקודת מבט אורתודוכסית-פנימית, הרי כעניין של השפעה על מרקם השיח ההלכתי, שהוא נתון סוציולוגי שמתפתח ומשתנה כל העת לאורך הדורות, עשוי להיווצר כאן מקור חדש של תכנים ונקודות מבט, שאינו מחויב כלל לסמכות הדתית (האורתודוכסית בעיקרה) שמחזיקה ברגיל במונופול על פיתוח ההלכה בישראל. מובן, שכדי לממש את החזון המסעיר הזה, יידרשו שופטות ושופטים שלא התחנכו במסגרת ההלכתית ליטול את היוזמה ואת היומרה, לקבל את ההזמנה, ולפתח את המשפט העברי במסגרת סמכותם החדשה. יהיה עלינו, הליבראלים, לעודדם לעשות זאת.

ובאשר להסמכת בתי הדין הרבניים הרשמיים לשפוט בדיני ממונות: יש לזכור שיוזמה זו באה על רקע עלייה נמשכת בהיקף הפעילות ובמעמד ההלכתי של בתי הדין הרבניים הפרטיים, בהם סכסוכי ממונות נשפטים לפי ההלכה במסגרת עצמאית וסמויה, שהמשפט הישראלי מתייחס אליה כאל בוררות פרטית.[4] בעלי דין פונים למסגרות פרטיות אלה מסיבות שונות: הם לא אחת זולים ומהירים יותר מליטיגציה בפורום מדינתי, וכמובן יש בהם משיכה דתית ותרבותית למשתייכים לקהילות הרלוונטיות, מרצון או מאונס. חלק מבתי הדין הפרטיים הללו עברו בשנים האחרונות תהליך של מודרניזציה ופיתחו תודעת-שירות שמטרתה למשוך "לקוחות" לא רק מטעמים של אדיקות דתית.[5] ועדיין מדובר במוסדות דתיים כופים ובלתי-שוויוניים, שהרתיעה הליבראלית ביחס לסמכות שיפוטית דתית רלוונטית להם באותה מידה כמו לזו המנוהלת על-ידי המדינה.

אלא, וזה החשוב, בתי דין דתיים מדינתיים כפופים לפיקוח רחב הרבה יותר מצד המדינה האזרחית, בהשוואה לבתי הדין הדתיים הפרטיים. מינוי דייניהם מתבצע בוועדה שכוללת מוסדות חילוניים (ולפחות שלוש נשים)[6], הם כפופים לביקורת בג"ץ בתחומים של זכויות אדם והגינות דיונית, וחלים עליהם כללים נוספים של המשפט הציבורי הישראלי כמו הדין המשמעתי והמשפט המנהלי. במלים אחרות, למדינה (החילונית) יש גישה רבה יותר לנעשה בבתי הדין הרבניים הרשמיים, לעומת אלה הפרטיים. אילו ידענו שמניעת שיפוט רבני בדיני ממונות בבתי הדין המדינתיים היתה מתעלת את בעלי הדין אל בתי המשפט האזרחיים, הרי שהיה טיעון ליבראלי תקף נגד ההצעה הקיימת. אך בבחירה בין שליחת בעלי דין – ובפרט אלה המוחלשים(ות) בתוך הקהילות הדתיות – לערכאות פרטיות שלציבור אין כל גישה אליהם לעומת ערכאות שהן עדיין דתיות אך לפחות ציבוריות, יש עדיפות ליבראלית לחלופה השנייה. מהטעם הזה עדיפה גם הסמכה של בתי דין מדינתיים לפסוק כבוררים – תוך מאמץ לוודא הסכמה כנה לסמכות – על מימון של ערכאות פרטיות.

הנקודות שהוצגו כאן אינן מחייבות תמיכה במהלכים החקיקתיים כפי שהם מקודמים כיום, וקיימים טיעוני נגד שרירים; במובן זה מדובר בטיעון ליבראלי זהיר בלבד. מטרתו להעשיר את הדיון ביחס למהלכים אלה ולהמחיש שמחלוקת עניינית עליהם אינה חופפת דווקא למלחמות התרבות הטיפוסיות לחברה הישראלית. ראוי לשניהם דיון רציני המתחשב בנתוני הרקע המוסדיים ובחלופות המציאותיות שיתקיימו בהעדרם.

 

אורי אהרונסון הוא חבר סגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

ציטוט מוצע: אורי אהרונסון, הטיעון הליבראלי (הזהיר) בזכות חוקי השיפוט הדתי, ICON-S-IL Blog 26.2.2018.

 

[1] הנוסח שונה במילה אחת מזה המופיע בחוק יסודות המשפט: בהצעת חוק-היסוד נקבע שניתן לפנות למקורות של מורשת ישראל אם לא נמצא היקש "מובהק" – תנאי שהוא לכאורה מצמצם יחסית לחוק הוותיק, בו די היה ב"היקש" כדי להשלים חסר מתוך הדין בלי פנייה למקורות החיצוניים.

[2] בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259 (2006).

[3] אור קשתי "מערכת משפט מתחרה: המדינה תתמוך בבתי דין לבוררות שפוסקים לפי ההלכה" הארץ (29.12.2017).

[4] ראו: עמיחי רדזינר "בית הדין הרבני בין בג"ץ לבד"ץ: השפעת בג"ץ על מעמדו ההלכתי של בית-הדין הרשמי" משפט וממשל יג 271 (תשע"א); אדם חפרי־וינוגרדוב "התעצמות הפלורליזם המשפטי בישראל: עלייתם של בתי־הדין ההלכתיים לדיני ממונות במגזר הציוני־דתי" עיוני משפט לד 47 (2011).

[5] ראו למשל את סדרי הדין המפורטים של אחד מבתי הדין הפרטיים הדומיננטיים בתחום, "ארץ חמדה – גזית", הכוללים בין היתר הליך ערעורי שהנו זר למשפט העברי ונכלל בבתי הדין המדינתיים כתוצאה מדרישה מנדטורית חיצונית (לעניין זה ראו עמיחי רדזינר "הרב עוזיאל, רבנות תל-אביב-יפו, ובית-הדין הגדול לערעורים: סיפור בארבע מערכות" מחקרי משפט כא 129 (2004)).

[6] ראו ס' 6(א1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

בלוג בוורדפרס.קום. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: