לקראת דיני מהגרים בישראל – בעקבות צגטה נ' שר הפנים / אבינעם כהן

א. מבוא

בפרשת צגטה נדון גלגול נוסף של המדיניות הממשלתית בישראל כלפי מבקשי המקלט החיים בה. ההתדיינות שהובילה לפסק הדין המשיכה באופן עקיף את ההתדיינות הקודמת, על דבר חוקתיות אמצעי הכפיה והגבלת החירות אשר נקבעו בתיקונים לחוק למניעת הסתננות. המדיניות העכשווית, בה עסק צגטה, הושתתה על שלושה אדנים: הימנעות ממתן מעמד רשמי של פליטים לרוב המכריע של מבקשי המקלט בישראל, גם כאשר מוחל עליהם עקרון אי-ההחזרה; היקשרות בהסכמים סודיים (להלן: הסכמי הרחקה) עם מדינות ביבשת אפריקה לשם העברתם של מבקשי מקלט לתחומן; ומעצרם של המורחקים בכוח עד שיאמרו "רוצים אנו" ויסכימו לצאת מישראל במסגרת הסכמי ההרחקה.

הרכיב הראשון מצוי כמובן בשורש המחלוקת הציבורית והמשפטית בעניין מבקשי המקלט, המכונים בעניין צגטה "מסתננים", כהגדרת החוק שהסדיר את הגבלת חירותם. לא נעמיק כאן במחלוקת זו, אשר זכתה לתשומת לב אשר חורגת מגבולות דיון ממוקד בעניין הנוכחי, אף שהשפעתה ניכרת היטב גם בו, משום שבית המשפט דן באפשרות להרחקת מבקשי מקלט שבקשתם נדחתה, מבלי לעמוד על סבירותה וטיבה של מערכת מקלט אשר דוחה באופן קטגורי וא-פריורי את מרבית הבקשות הנבחנות בה.

הרכיב השני של המדיניות מתקיים זה מספר שנים. הרחקת מבקשי מקלט מישראל באמצעות עידודם "לעזוב מרצון" ויצירת נתיבים דיפלומטיים שיאפשרו זאת החלה עם חתימת הסכמי ההרחקה בראשית שנת 2014.[1] מאז, מעל 15,000 מבין מבקשי המקלט שזכו בישראל להגנה זמנית מפני הרחקה יצאו מישראל במסגרת תכניות של "עזיבה מרצון". רוב היוצאים במסגרת הסכמי ההרחקה הם אזרחי אריתריאה, אשר ישראל מכירה באחריותה שלא להרחיקם למדינת מוצאם.[2] נתון זה אינו צריך להפתיע, שכן במשך זמן רב כלל לא נבדקו בקשות המקלט של יוצאי אריתריאה. גם כיום בקשותיהם האופייניות עדיין נדחות בנוהל מקוצר, בעוד בקשות דומות זוכות לשיעור הכרה גבוה מאוד במדינות בהן תביעותיהם של אזרחי אריתריאה למקלט נבחנות באופן אינדיבידואלי.[3] על יסוד אי ההכרה במרבית יוצאי סודן ואריתריאה כפליטים מן המניין, פועלת מדינת ישראל להרחיקם –"מרצון" קודם לפסק הדין בעניין צגטה וכיום גם בכפייה, תוך התייחסות אל הנהנים מהגנה מפני הרחקה כאל "מסתננים אשר לא הגישו בקשה למקלט מדיני" או שבקשתם למקלט נדחתה.[4]

הערה זו תתמקד ברכיב השלישי של המדיניות, שאת יישומו פסל בית המשפט בעניין צגטה. מקורו בהגבלות קודמות שהטיל בית המשפט העליון על תקופות שלילת החירות המלאה (במסגרת המכונה "משמורת") והחלקית (במסגרת צווי השהייה במתקן "חולות").[5] עם סיום ההתדיינות על מסגרת הסמכות הקבועה בחוק למניעת הסתננות, פנה משרד הפנים לערוץ חוקי חלופי לשלילת חירותם של מבקשי מקלט עד שיביעו הסכמה לעזוב "מרצון". לאחר שהוחל לבדוק (ולדחות) בקשות מקלט של אזרחי אריתריאה הנהנים גם מהגנה קבוצתית זמנית, זומנו מי שבקשותיהם הפרטניות נדחו לתקופות משמורת ללא הגבלת זמן, לפי חוק הכניסה לישראל.[6] זאת, בטענה כי סירוב לעזוב "מרצון" נחשב לחוסר שיתוף פעולה, המקים סמכות למעצר שאינו תחום בזמן.[7]

בעניין צגטה נדחתה עמדתה המדינה, לפיה הסכמה אשר מושגת בעת ועל ידי השמתו של אדם במעצר יכולה למרק את מעשה הכפייה ולהיחשב להסכמה הנחוצה, כפי הנראה, במסגרת הסכמי ההרחקה החסויים. נקבע, כי לא ניתן לראות בנסיבות כאלו "הרחקה רצונית", ולפיכך גם לא ניתן להחזיק את מבקשי המקלט במעצר ללא הגבלת זמן, בתואנה שאין הם משתפים פעולה עם הרחקתם רק מפני שלא ניאותו להסכים להרחקה. בעניין זה הולך פסק הדין אחר הלכה עקבית, אשר נזכרה בפירוש בשרשרת הכרעותיה של הנשיאה נאור בכל הגלגולים הקודמים של ההתדיינות בעניין החוק למניעת הסתננות. הלכה זו מיוסדת על שני עקרונות פשוטים: כי לא ניתן לשלול חירותו של אדם ללא עילה, וכי עילת המעצר (הקרויה בדין "משמורת") תלויה בקיומה של זיקה למהות הסמכות המקורית – אכיפת דיני ההגירה.[8] בהיעדר אפשרות הרחקה, מחמת עיקרון אי ההחזרה או משום שנדרשת הסכמה להרחקה, לא קיימת זיקה אל "תכלית הזיהוי וההרחקה" ולפיכך גם אין עילה המקימה סמכות מקורית לשלילת חירות.[9]

בדברים הבאים אצביע על כך שניתן לראות בהגבלה שהטיל בית המשפט על השימוש במעצר ביטוי חשוב להבחנה שהחלה להשתרש באופן חלקי במשפט הישראלי: בין הסמכויות הריבוניות המצויות בגרעין של דיני ההגירה, לבין תחום שניתן לכנות דיני מהגרים,[10] בו השרירות נסוגה וניתן משקל גובר לעקרונות שלטון החוק ולזכויות אדם אוניברסליות. אך אטען גם, כי פסק הדין לא נותן להבחנה זו את המשקל הראוי ובכך הוא מאפשר את החלשתה העקבית בהקשר הנדון ומעבר לו.

ב. ההבחנה בין דיני הגירה לדיני מהגרים והציוויים המנוגדים שביסודה

ההבחנה בין דיני הגירה לדיני מהגרים מתעצבת בתוך הקשר רחב יותר, בו מתבהרת חשיבותה. משטר הגבלת התנועה העולמי, אשר משתרר ביתר שאת על הגירה החוצה גבולות מדינתיים על פני קווי השבר בין המדינות המפותחות למדינות המתפתחות, מטיל מגבלות ניכרות על הגירה. מעמד הפליט הוא חריג ייחודי להגבלות אלו, שהצורך בו מתעורר דווקא כאשר ניבטים סדקים ביעילותו של משטר הגבלת התנועה, המאפשרים למהגרים רבים לחצות גבולות באופן לא מבוקר.[11] זהו היוצא מן הכלל, שמסייע ליישב את המתח בין שאיפתן של מדינות למנוע הגירה לא רצויה לשטחן, לבין דבקותן המוצהרת בעקרונות מוסריים ומשפטיים הכוללים הגנה על מי שצפויים לרדיפה במדינת מוצאם. באמצעות ההכרה בפליטים מאשררות מדינות את הסדר הריבוני הקיים שמושתת על משטר הגבלת התנועה, ובה בעת מזכה את הפליטים בחסותו של ריבון חלופי, מגנה עליהם מפני רדיפה במדינת אזרחותם, ומעניקה להגבלת התנועה לגיטימיות מוסרית.

מקומה של ההגנה על פליטים בשימורו של הסדר המדיני הקיים יכול להסביר את פיתוחה, אולם לעומתה ניצבים אינטרסים ושיקולים סותרים המדריכים את הפוליטיקה המקומית. כך, עיקרון אי ההחזרה זכה להלכה למעמד של כלל מנהגי, שגם ישראל פועלת על פיו למרות הצהרות נציגיה שאין היא מדינת הגירה.[12] בה בעת, המהגרים המבקשים בישראל מקלט מסומנים כמסתננים, שהפרו את האיסור על הגירה. כך שלאמיתו של דבר, המחלוקת העובדתית והמשפטית אודות נסיבות ההגירה, מעמדם של המהגרים וזכותם להגנה, משקפת ניגוד מובנה בין תביעות מתחרות. ניגוד זה מתחדד עוד יותר בנסיבות נוכחותם של מהגרים ללא היתר, בין אם נסיבות הגירתם מזכות בהגנה פורמלית של אמנת הפליטים ובין אם לאו. בעוד המדינה דורשת להפעיל סמכויות שיטור ופיקוח קיבוציות וגורפות הנובעות מריבונותה, מהגרים, בהם מבקשי מקלט, תובעים זכויות אישיות הנובעות מעצם היותם כפופים לסמכותו של משטר שנוהגים בו עקרונות יסוד של שלטון חוק וזכויות אדם אוניברסליות.

על רקע זה צמחה במשטרי הגירה מדינתיים אחרים, ובאופן חלקי ולא אחיד גם בישראל, הבחנה בין דיני הגירה לדיני זרים ומהגרים (ובין המדיניות בשני תחומים סמוכים אלו). הרעיון שביסוד הבחנה זו הוא, כי כאשר הממד הדומיננטי של הסמכות הוא בהפעלת ריבונות המדינה על גבולה, נתונה בידן סמכות רחבה במיוחד אשר כפופה לביקורת שיפוטית מינימלית. לעומת זאת, ככל שהקשר הישיר למימוש הריבונות בגבול נחלש, הולך וגובר משקלם של עקרונות אוניברסליים בדבר שלטון החוק וזכויות האדם היסודיות.[13] חשיבותה של התפתחות זו טמונה בכך שהיא מתווכת באמצעות הדוקטרינה המשפטית את הציוויים המנוגדים המדריכים את משטרי ההגירה המדינתיים: השאיפה לקיים משטר אזרחות והגירה מגביל ומדיר זוכה לעדיפות במסגרת דיני ההגירה, ואילו הפעולה כלפי מהגרים (בהם מבקשי מקלט) השוהים בתחומי המדינה אינה מוחרגת (במלואה) מעקרונות היסוד של משפט המדינה.[14] באמצעות מיתון מסוים של הגיונות הפעולה הסותרים, מאפשר האיזון המשפטי המשוקע בהבחנה בין דיני הגירה לדיני מהגרים שיווי משקל חלקי, אשר באופן טיפוסי יהיה לצנינים בעיני כל הצדדים למחלוקות על מדיניות ההגירה ויישומה.

ג. ההכרעה בצגטה – יישום ראוי של דוקטרינת ההפרדה בין דיני הגירה לדיני מהגרים?

נכונותו של בית המשפט העליון בעניין צגטה להכשיר את הסכמי ההרחקה היא ביטוי מובהק לפעולה במסגרת הפרדיגמה של דיני ההגירה. בית המשפט לא נמנע מלהעמיד את ההסכמים לביקורת שיפוטית. תרמו לכך סודיותם של ההסכמים, למרות חובת פרסום האמנות הקבועה במשפט הבינלאומי, וכן כשלים בפיקוח על קיומם של הסכמי ההרחקה, אשר תוקנו באופן חלקי במהלך ההתדיינות. אולם בסופו של דבר, הציב בית המשפט רף גבוה במיוחד להתערבותו בהסכמים, שהמשפט הבינלאומי אינו אוסר עליהם והסמכות להוציאם אל הפועל נובעת מריבונות המדינה. לעומת זאת, פסל בית המשפט את המדיניות שנועדה לכפות הסכמה באמצעות מעצר ללא הגבלת זמן, על יסוד שיקולים שביסודם ההגנה על כבוד האדם והאוטונומיה של הפרט, ועקרונות שלטון חוק האוסרים על הגבלת חירות ללא קיומה של עילה חוקית ולגיטימית המצדיקה זאת. בהקשר זה ניכר, כי גישה מחמירה יותר לביקורת שיפוטית הדריכה את בית המשפט כאשר מנע מן המדינה לחלץ בכוח את הסכמתם של מבקשי מקלט, למרות שבכך מנע שימוש באמצעי כופה שתכליתו הסופית היא מימוש העדפות ריבוניות בתחום ההגירה. בכך ניתן משנה תוקף להסכמה האוטונומית של פרטים, אפילו הם מבקשי מקלט שבקשותיהם למעמד נדחו, והועדפה תוצאה המצמצמת את סמכות המדינה, גם על חשבון פגיעה ביעילות מדיניות ההרחקה שהוכשרה תחת הפרדיגמה של דיני ההגירה. את הפרדיגמה שביסוד הביקורת השיפוטית הקפדנית יותר ניתן לכנות דיני מהגרים, משום שהיא עוברת מהתמקדות בלעדית בסמכות הריבונית ובפררוגטיבה לקבוע וליישם מדיניות הגירה, אל איזון פנימי בין שיקולים של מעמד להיות המהגרים "בני אדם נושאי זכויות חוקתיות אוניברסליות."[15]

בית המשפט חזר בדבריו על ההלכה, כי סמכות ההחזקה במשמורת לפי חוק הכניסה לישראל היא סמכות נלווית, שתכליתה להבטיח את ההרחקה ולא לשרת מטרת כפיה.[16] עילת המעצר עצמה מותנית בכך שהיא עונה לתכלית לגיטימית אשר מקדמת באופן ישיר את מימוש הסמכות מדיני ההגירה. כיוון ששלילת החירות מותרת רק כאשר היא "נחוצה לשם הבטחת הרחקתו מישראל של המוחזק," העילה לא מתקיימת "בנסיבות שבהן לא נראית באופן אפשרות מעשית להרחקה."[17] בית המשפט הדגיש עוד, כי כל פירוש אחר יהפוך את שלילת החירות למעצר שרירותי, וחזר בכך אחר הלכה מבוססת שהתחדדה בפסקי הדין בעניין התיקונים לחוק למניעת הסתננות.[18] להכפפת הסמכות להורות על משמורת לעצם קיומה של עילת משמורת,[19] מצטרפת הדרישה, כי ההסכמה להרחקה תהיה "אמיתית, חופשית ורצונית" ולא תוכתם על ידי שימוש באמצעי כפיה הפוגעים בבחירה החופשית. בכך העמיק בית המשפט את ההלכה הוותיקה שלאורה פסק והבהיר, כי הוראות החוק המסמיכות החזקה של אדם במעצר ממושך כדי להתגבר על סירובו לשתף פעולה עם הרחקתו, אינן יכולות לשמש מעקף לצורך המקורי בקיומה של עילת משמורת תקפה. משותפת לדרישות אלו התייחסות אל המהגר כפרט בעל רצון חופשי ונסיבות אישיות מסוימות, שרק על פיהן ניתן לשלול את חירותו.

ניתוח חלק זה של ההכרעה בצגטה מדגים כיצד הבחנה בין דיני הגירה לדיני מהגרים מאפשרת לבית המשפט לנווט בין הציוויים הסותרים. למרות נכונות יתר להסיג עקרונות בסיסיים שיש להחילם גם בעת הכשרת הסכמי ההרחקה ובמסגרת דיני ההגירה, הפעלת הסמכות כלפי מבקשי מקלט בתוך תחומי המדינה נבחנה תחת אמות מידה מחמירות יותר. אולם יש להצר על כך, כי במקום להשתית הכרעה זו בבירור על אמות מידה עקרוניות וברורות בדבר משקלם של עקרונות יסוד וזכויות אדם אוניברסאליות בתחום דיני המהגרים, צמצם בית המשפט את נסיבות הכרעתו למקרה הנדון ולכוונה לשלול חירות כדי לכפות "הסכמה". ללא התייחסות נורמטיבית ברורה וכללית, אשר נעדרה גם מפסקי הדין בעניין התיקונים לחוק למניעת הסתננות, עלולה הממשלה להמשיך ולפרש את הוראותיו של בית המשפט בדווקנות לא ראויה, כפי שעשתה במהלך ההתדיינות החוזרת בתיקונים לחוק למניעת הסתננות. כך למשל, גם אם ישונו הסכמי ההרחקה ודרישת ההסכמה תוסר מהם, יישום ראוי של צגטה והעקרונות שביסודו צריך למנוע הוצאת צווי מעצר למבקשי מקלט המסרבים להיות מורחקים למדינה שלישית, אם הגישו בקשת מקלט שטרם הוכרעה, או כאשר ערעור על דחיית בקשת המקלט עודנו תלוי ועומד.[20] שכן, סמכות מעצר המבוססת על דיני מהגרים אינה תלויה רק באפשרות ההרחקה, אלא גם בקיומה של עילה הנובעת מכך שהמעצר נחוץ כאמצעי לזיהוי, מניעת הימלטות או הבטחת הרחקה.

ד. סיכום

בית המשפט העליון בצגטה שב על קביעותיו העקרוניות בעניין שלילת חירותם של מבקשי מקלט, והטעים כי הסמכות כפופה לקיומה של עילה תקפה ואין להפעילה כדי לכפות את הסכמתם להרחקה. במלים אחרות, הפעולה כפי מבקשי מקלט נטולי מעמד מוסדר בישראל אינה משוחררת מעקרונות שלטון החוק וזכויות אדם אוניברסליות. אולם נוכח ההתרחקות מקביעות עקרוניות בעניין זה, דומה כי גם החלטה זו לא תסמן תפנית בנתיבי המחלוקות וההתדיינות המשפטית בעניין זכויותיהם של מבקשי מקלט בישראל. בית המשפט מתיר עדיין לשיקולים ועקרונות מתחום דיני ההגירה והפיקוח על הגבול להתפרש עמוק לתוככי המדינה. כך למשל במסגרת הפגיעה הנמשכת בזכות לעבודה ולרמת חיים נאותה הנובעת מהגבלות על עבודה וממיסוי חריג המוטל על מעסיקים,[21] או בהכרה בתכלית "מניעת ההשתקעות" להצדקת הגבלות על חירות שנועדו להקל על "הנטל על תושביהן של ערים מסוימות" גם אם מקורו בפעולות ובמחדלים מכוונים של רשויות המדינה עצמן. אף החפיפה החלקית אשר מתאפשרת בין השיטור הפלילי לפיקוח על מהגרים עליה עמדתי במקום אחר, מבטאת את חולשתה של ההבחנה בין דיני הגירה לדיני מהגרים כאשר היא לא משמשת את בתי המשפט באופן שיטתי.[22]

ללא גישה שיטתית וסדורה, שתכיר בכך שבין ה"מסתננים" יש פליטים רבים הראויים להגנה ושנוכחותם של מהגרים לא תיעלם, ייחשפו מהגרים ומבקשי מקלט לפגיעה בזכויות יסוד רבות, גם כאשר האמצעים אשר ינקטו כלפיהם מקיימים זיקה עקיפה בלבד לאכיפת גרעין דיני ההגירה. בהיעדר אמירה נורמטיבית עקרונית שלא תירתע מפיתוח דוקטרינה ברורה בעניין תחולתם של עקרונות יסוד וזכויות אדם אוניברסליות כלפי מהגרים, לא צפויה תמורה יסודית במדיניות הכללית שעודנה מתעלמת מן הבעיות החברתיות והמוסריות המתעצמות בצילה.

אבינעם כהן הוא מרצה למשפט בינלאומי וזכויות אדם ומנחה קליני בבית הספר למשפטים ע"ש שטריקס, המכללה למנהל.

ציטוט מוצע:  אבינעם כהן, לקראת דיני מהגרים בישראלבעקבות צגטה נ' שר הפנים,  8.1.2018, ICON-S-IL Blog.

[1] כבר בעת ההתדיינות בעניין אדם הצהירו נציגי המדינה בהליך על הכוונה להגיע להסדרים מסוג זה. בג"ץ 7146/12 אדם נ' הכנסת (פורסם בנבו, 16.09.2013), פרוטוקול הדיון מיום 2.6.2013.

[2] ראו רשות האוכלוסין וההגירה ״נתוני זרים בישראל – סיכום שנת 2016״, עמ' 5 – 6; וכן רשות האוכלוסין וההגירה, "נתוני זרים בישראל – יולי 2017", עמ' 5. הנתונים אשר מפורסמים באופן רבעוני, זמינים בקישור זה: https://www.gov.il/he/Departments/General/foreign_workers_stats.

[3] לרקע הדברים ולפסק דין אשר דחה את חוות הדעת שחיבר היועץ המשפטי של רשות האוכלוסין וההגירה שעמדה ביסוד מדיניות זו, ראו: ערר (י-ם) 1010-14 מסגנה נ' משרד הפניםרשות האוכלוסין וההגירה (פורסם בנבו, 4.9.2016). אולם בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה וקבע שהביקורת לא עוגנה כהלכה בפרשנות אמנת הפליטים, למרות שיש "מדיניות מצמצמת מוצהרת, של פרשנות האמנה […] ומנגד אין הסדרה אחרת ובצידה אגד זכויות […] הסבת המבט הצידה מבעיה חברתית מורכבת לא תפתור אותה"; עמ"נ 32641-10-16 מדינת ישראלרשות האוכלוסין וההגירה נ' פלוני (פורסם בנבו, 26.1.2017). פרשה זו עודנה תלויה ועומדת.

[4] ראו בסעיף 3.1 לנוהל הרחקה למדינות השלישיות מס' 10.9.0005 (מעודכן 1.1.2018), אשר נגיש בקישור זה: https://www.gov.il/BlobFolder/policy/third_country_deportation_procedure/he/10.9.0005.pdf.

[5] ראו בפסקי הדין בעניין אדם, בג"ץ 8425/13 איתן מדיניות הגירה ישראלית אח' נ' ממשלת ישראל (פורסם בנבו, 22.09.2014); בג"ץ 8665/14 דסטה נ' הכנסת (פורסם בנבו, 11.8.2015).

[6] סעיף 13ו(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952, ס"ח 354. לדיון בשימוש בהוראות אלו ראו יובל לבנת "מעצרו ושחרורו לחופשי של הזר שסירב להזדהות" המשפט טו 225, 237-229 (2010).

[7] סעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל.

[8] מקור המונח "משמורת" בתיקון מס' 9 לחוק הכניסה לישראל. הוא נועד לבטא "קביעה נורמטיבית שתבחין בין מעצר פלילי לבין מעצר לצורכי גירוש", שכן "מעצר מיועד לגירוש הוא מעצר מינהלי ולא פלילי" ומטרתו אינה עונשית. דברי המבוא להצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 8), התשס"א-2000, ה"ח 2931 תשס"א 108. הבחנה סמנטית כזו אינה נוהגת במדינות האחרות, והשימוש בה בהקשר של מבקשי מקלט נראה כמכסה על תכליתו למעשה ולפיכך יש להעדיף את המונח מעצר בתיאור הסמכות לאשורה.

[9] עע"מ 8101/15 צגטה נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 28.8.2017), בפיסקה 105 לחוות דעתה של הנשיאה והאסמכתאות שם.

[10] לניתוח עמדה זו במישור המשפטי ראו, למשל: Linda Bosniak, Being Here: Ethical Territoriality and the Rights of Immigrants, 8 Theoretical Inq. L. 389 (2007). עוגן תיאורטי להבחנה זו הנשענת על תפיסה של "קשה בחוץ, רך בפנים" מצוי בספרו של וולצר: (Michael Walzer: Spheres of Justice (1983.

[11] רוב הבורחים ממקומות מוצאם בשל נסיבות המקנות מעמד של פליט לפי האמנה מצויים במדינות מוצאם (ולפיכך הם נחשבים לעקורים ולא לפליטים), או בקרבתן. רק מיעוטם מצליח לחצות את קווי השבר המנוטרים היטב בין המדינות המתפתחות למדינות המפותחות. הדברים עולים בבהירות מן הדו"חות התקופתיים של נציבות האו"ם לפליטים. ראו כאן: UNHCR, Global Trends: Forced Displacement in 2016 (19.6.2017), אשר נגיש בקישור זה: http://www.unhcr.org/5943e8a34.pdf.

[12] עמדה מוצהרת זו נשמעה בישראל מפי הדרג הפוליטי והמנהלי כאחד בנסיבות רבות. היא נטענת במפורש ובעקביות על ידי המדינה בבתי המשפט בעתירות העוסקות במתן מעמד בישראל, והיא מקבלת הכרה ואישוש חד-משמעיי מצד בית המשפט. ראו, למשל, בדיון בעתירה להקנות מעמד קבע לפליטים, עת"ם (מינהליים י-ם) 35344-03-10 גלאן נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 15.4.2012).

[13] בעניין הסדר הכבילה נפסק, כי "למדינה פררוגטיבה רחבה מכל… להחליט מי ייכנס בשעריה – ובאלו תנאים – ומי יוותר מחוצה לה," אולם גם, כי "כוחם של טיעונים לה יפה עד לגבול מסוים בלבד." שכן, "הזר אינו נכנס בשערי המדינה ומשיל מעליו את אנושיותו וזכויותיו היסודיות." עוד הטעים השופט לוי שם, כי "זכויות שנפגעות [אשר] נובעות מאנושיותו של הפרט, []ממילא אינן משל המדינה לתת או לשלול." בג"ץ 4542/02 קו לעובד נ' ממשלת ישראל, פ"ד סא(1) 346, 397 (2006).

[14] לדיון בהתקרבות בין דיני ההגירה לבין המשפט הפלילי ועל טשטוש הרציונלים החלים בתחומים הנפרדים לכאורה, ראו אבינעם כהן "הסגת גבול: מעצר של מבקשי מקלט בשוליים המתרחבים של המשפט הפלילי" עתיד להתפרסם בתוך משפט צדק? ההליך הפלילי בישראלכשלים ואתגרים (אלון הראל עורך, תשע"ח). מאמרי הכרך זמינים בקישור כאן: https://law.tau.ac.il/law-HP/Anisha.

[15] צגטה, פיסקה 2 לחוות דעתו של השופט מלצר.

[16] צגטה, פיסקה 105 לחוות דעתה של הנשיאה והאסמכתאות שם.

[17] שם, פיסקה 106.

[18] שם, פיסקה 106 ו – 124.

[19] שם, פיסקה 108.

[20] כך יכול להשתמע, למשל, מסעיפים 3.3 ו – 5.3 לנוהל הרחקה למדינות שלישיות, לעיל הערה 4.

[21] לדיון בפסקי הדין האחרונים של השופט רובינשטיין אשר התירו את מיסוי המעסיקים וביטול נקודות הזיכוי במס הכנסה, ראו Yuval Livnat, Israeli Supreme Court Rules: Taxation and Employment Restrictions on Employers of “foreign workers” Apply to Employers of Asylum Seekers Too (31.10.2017), available at: http://www.reflaw.org/israeli-supreme-court-rules-taxation-and-employment-restrictions-on-employers-of-foreign-workers-apply-to-employers-of-asylum-seekers-too/.

[22] כהן, לעיל הערה 14.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: