תגובת-הנגד הפוליטית אל "המהפכה החוקתית" / אילן סבן

לאדם פיש

א.

הסתירה העמוקה בהוויית חיינו מטיחה עצמה שוב ושוב בדלתנו. מצד אחד, בית משפט עליון מרשים, זכויות אדם המעוגנות בחוקי יסוד וביקורת שיפוטית חוקתית; מצד אחר, חמישים שנים של כיבוש של מיליוני בני אדם, תוך התנחלות בשארית הטריטוריה שנותרה למימוש זכותם להגדרה עצמית – בני עם שלא זכה מעולם להיות "ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית" (אם לשאול ממילותיה של מגילת העצמאות). סתירה זו מוצאת את ביטויה בסכסוך מדמם שעתידו קודר. סכסוך זה אמנם קדם בהרבה ל-1967 אך הכיבוש וההתנחלות הפחיתו מאד את סיכוייו להיפתר.

השילוב בין סתירה ערכית, שפיכות דמים ותחושת חוסר מוצא מקטב את החברה הישראלית; וגובה עתה מחיר משמעותי גם מאחד מסמליה – בית המשפט העליון. מופיעה עליית מדרגה בתגובת-הנגד הפוליטית כלפיו. אני רוצה לאפיין את עליית המדרגה אך להצביע במקביל גם על רסניה ואני מבקש להסבירה.

אטען כי גורם מרכזי לעליית המדרגה בתגובת-הנגד כלפי בית המשפט הוא גם מה שמשמר לה רסנים: מדובר במשבר הלגיטימיות שישראל נתונה בו בשנים האחרונות בהקשרם של נשלטיה הפלסטינים ואזרחיה הערבים-הפלסטינים.

ב.

מהי עליית המדרגה בתגובת הנגד הפוליטית? הרי כל הצעות החוק וההצעות לתיקון חוקי יסוד שהוגשו בשנים האחרונות והופנו ישירות כלפי סמכויות בית המשפט או הוועדה לבחירת שופטים לא התקבלו. יש לדחות טענת הרגעה זו. תגובת-נגד אינה מתמצית בגיבוש שינוי פורמלי של הדין. השפעתן של הצעות החוק השונות גדֵלה משום שהאיום המושמע כלפי הרשות השופטת נעשה לא רק תכוף יותר, אלא גם ממשי יותר.

האות המרכזי לכך הוא גל החקיקה של השנים האחרונות, הגורע משמעותית מההגנה על זכויות האדם. והנה אם הכנסת פוגעת בזכויות האדם, ופוגעת, כפי שנראה מיד, גם בשומרים עליהן מקרב החברה האזרחית, מדוע שלא תפגע בגורמי הבקרה המדינתיים המגוננים עליהן?

רשימת החוקים שהתקבלו ארוכה. חוק האזרחות והכניסה לישראל, "חוק הנכבה", "חוק החרם", "חוק ועדות הקבלה", "חוק שלילת פיצויי אינתיפאדה", "חוק ההזנה בכפייה" ו-"חוק הכניסה" (מניעת כניסתם לישראל של מי שהביעו תמיכה בחרם על ישראל או על התנחלויותיה). ראוי להתייחס גם לכינונו של חוק-יסוד: משאל עם, משום שהוא נוגע ישירות בסיכוי לסיים את הכיבוש. זאת ועוד, כאשר המשנָה ליועץ המשפטי לממשלה הגבילה בחוות דעתה את החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית מלעשות פעולות מדינתיות שונות בשטחים ובישראל, התגייסו הכנסת והממשלה במהירות כדי לשנות את החוק ולאצול לחטיבה להתיישבות את הסמכויות שלא היו לה. הכנסת העבירה בקלות יחסית גם את החוק להעלאת אחוז החסימה, שנועד לפגוע בייצוגו הפרלמנטרי של המיעוט הערבי-הפלסטיני בכנסת; והיא קיבלה (ותיקנה לאחרונה, ורוצה לתקן עוד) את מה שקרוי "חוק העמותות". לאחרונה היא קיבלה את "חוק ההדחה", שמאפשר השעיה של חברי כנסת. שמו העממי של ה"חוק" מטעה, משום שעיקרו בתיקון לחוק-יסוד: הכנסת. תיקון שכזה הוא, כידוע, מהלך שמוגן כמעט לחלוטין מפני ביקורת שיפוטית על תוכנו. והצטרף לספר החוקים גם "חוק ההסדרה".

בקצרה, בית המשפט העליון יכול לשער בקירוב טוב אילו מבין ההצעות המופנות ישירות כלפיו עלולות להתקבל.

ג.

מהו עיתויה של תגובת-הנגד? אני רואה את עליית המדרגה בה מ-2006 ואילך. מדוע דווקא אז?

שנה זו היא מועד פרישתו של הנשיא ברק, אך מופיעות בה שתי סיבות מרכזיות יותר. ראשית, ב-2006 – בעיקר בפסקי הדין שעסקו בחוק האזרחות והכניסה לישראל ובחוק טל – מתבהרת פחות או יותר תמונת המהפכה החוקתית, והנה כל הזכויות האזרחיות והפוליטיות המרכזיות, כולל הזכות לשוויון בהקשרים חשובים, זוכות בהגנה חוקתית, ובית המשפט נכון, לפחות להלכה, להתעמת עם הרשויות הפוליטיות בדרך של ביטול חקיקה שמפֵרה אותן. זהו, לכן, המועד שבו מתבהר יותר לרשויות הפוליטיות פוטנציאל ההתנגשות בינן לבין בית המשפט שכוחו התעצם, לפחות לכאורה.

שנית, מופיע במקביל תהליך אחר, מנוגד, וזו התעצמותו של הימין הפוליטי בישראל. שנת 2006 היא השנה שבה החלה כהונת ממשלתו של אהוד אולמרט, היא גם השנה של מלחמת לבנון השנייה, אבל חשוב מכך לענייננו כאן – זוהי גם השנה של עליית החמאס בבחירות לרשות הפלסטינית, השתלטותו על רצועת עזה ותחילת ירי הרקטות מעזה. עליית החמאס אירעה חודשים ספורים לאחר הטראומה הציבורית העמוקה של "ההתנתקות" מרצועת עזה (קיץ 2005). רבים תולים את שברון השמאל הישראלי בכישלונה של ועידת קמפ דייוויד השנייה ביולי 2000 ובפרוץ האינתיפאדה השנייה. אני תולה את עיקר ההסבר בהתרחשויות שלאחר ההתנתקות, ובעיקר בעליית החמאס ובתהליכים שהתרחשו בעקבות זאת. התרחשויות אלה חיזקו מאוד את הלך המחשבה הבא: "הנה השבנו לפלסטינים שטח שנכבש בשנת 1967 'עד הסנטימטר האחרון'; היינו על סף מלחמת אחים; ומה קיבלנו בתמורה? רקטות על אשקלון ועל תל אביב; אין עם מי לדבר; בעיקר משום שהסיפור האמתי הוא 1948, ולא 1967, ומשום שהעתיד הפלסטיני הוא פונדמנטליסטי ואלים".

עמדה זו – שלשם הקיצור אקרא לה "אין עם מי לדבר", ואשר ליתר דיוק צריך לקרוא לה "אין עם מי לדבר על המקסימום שאנו מוכנים (אולי) לתת" – היא הסבר חשוב לעליית הימין הישראלי ולתחושת הצדק של רבים מתומכיו.

ד.

כיצד נקשרים שני התהליכים הנזכרים בעליית המדרגה בתגובת הנגד הפוליטית; ומדוע זו בכל זאת מרוסנת?

 שני התהליכים הנזכרים (התעצמות כוחו של בית המשפט והתעצמותו הרבה של הימין הפוליטי) פוגשים תהליך שלישי. לאחר חמישים שנים של כיבוש והתנחלות בשארית מולדתו של עם אחר, ואל מול תחושה של מבוי סתום, מתחזקים מאוד הלחצים לדה-קולוניזציה של ישראל. לשון אחר, חוסר הלגיטימיות של מדיניותה של ישראל מעמיק מאוד בזירה הבין-לאומית.

במצב דברים שכזה, עליית המדרגה בתגובת-הנגד הפוליטית נועדה להבהיר לבית המשפט כי "אסור לו" לעמוד לצד מבקריה של ממשלת ישראל, מבפנים או מבחוץ, במהלכי מדיניות מרכזיים ורגישים שלה. את הממסד המשפטי – על יוקרתו החיצונית והפנימית – יש לגייס; ואם אי-אפשר לגייסו, אזי לכל הפחות יש להרתיעו. הוא "חייב" להבין שעליו לראות את החוקים הרגישים המותקפים כמצויים בצד הטוב של קו פרשת המים החוקתית.

במקביל, הרשויות הפוליטיות נזהרות ממהלך דרמטי עוד יותר כלפי בית המשפט, שכן מהלך מעין זה, של "שבירת כלים", יעצים את גירעון הלגיטימיות ממנו סובלת ישראל, באשר הוא יפגע בלגיטימיות שהיא שואבת מקיומה של רשות שופטת רבת יוקרה.

"…הרשויות הפוליטיות נזהרות ממהלך דרמטי עוד יותר כלפי בית המשפט, שכן מהלך מעין זה, של "שבירת כלים", יעצים את גירעון הלגיטימיות ממנו סובלת ישראל, באשר הוא יפגע בלגיטימיות שהיא שואבת מקיומה של רשות שופטת רבת יוקרה…"

אבל קיימת עוד נקודה חשובה. האיזון בין המהלך המוגבר של הרתעה מצד הרשויות הפוליטיות לבין הרסן המסוים שנלווה אליו, עשוי להמשיך להתקיים כבהווה רק כל עוד בית המשפט "יבין" את המסר ויפעל באופן "זהיר". ואכן, נראה כי תגובת-הנגד הפוליטית "צלחה" לפי שעה: הגנתו של בית המשפט על זכויות האדם של הפלסטינים – נשלטים ואזרחים – אינה מקיפה, ובתחומים מסוימים אף פחתה.

ה.

בית המשפט העליון לקראת תום תקופת נשיאותה של הנשיאה ביניש, ובוודאי בתקופתם של הנשיאים גרוניס ונאור, הוא "בית משפט מורתע", במיוחד בעניינם של הפלסטינים ובעניינו של השסע הלאומי בישראל.

דוגמה בולטת היא פסק הדין השני בעניין חוק האזרחות והכניסה לישראל ("בג"ץ גלאון"), שניתן בשנת 2012. הפעם, בניגוד לסיבוב הקודם ב-2006, שישה שופטים (נגד חמישה) מוצאים כי החוק "מידתי", והוא זוכה בתו כשרות של בית המשפט העליון. יתר על כן, כדאי שנאזין לטון של הנשיאה ביניש בנמקה את דעת המיעוט שלה: אין כאן מאבק עז נגד עמדת הרוב ואין גם דיבור על ההשלכות הקשות של החוק הזה על הדמוקרטיה הישראלית ועל יחסי יהודים–ערבים. מופיע סוג של קבלת דין מיואשת.

דוגמות נוספות הן הדחייה על הסף, מטעמים של חוסר בשלות, של העתירות התוקפות את חוק הנכבה (בג"ץ בוגרי התיכון הערבי האורתודוקסי בחיפה) ואת חוק ועדות הקבלה (בג"ץ סבח); דחיית רוב מרכיבי העתירה נגד חוק החרם גם לגופם (בג"ץ אבנרי); וכן דחיית העתירה נגד חוק הזנה בכפייה (בג"ץ ההסתדרות הרפואית בישראל). בית המשפט גם מאשר את החוק המקנה חנינה בּרִירנית בהקשרה של התנהגות עבריינית אידאולוגית (בג"ץ ניר).

המגמה האמורה ניכרת ברבות מאד מההחלטות השיפוטיות הישירות שעניינן הפלסטינים והשטחים, אך שם אין זה חדש ואין דינמיקה יוצאת-דופן בהתנהלות בית המשפט. הנה דבריו, הקולעים בעיניי, של נועם שיזף (באתר שיחה מקומית):

"במשך חמישה עשורים, בג"צ לא ניפק פסק דין עקרוני אחד שעצר את הפרקטיקות המרכזיות של הכיבוש (וכולן נידונו בבג"צ). הוא לא עצר את ההתנחלות (אלא רק קבע איך מותר להתנחל או להפקיע אדמות). הוא לא עצר את המעצרים המינהליים (אלא קבע כיצד לקיים אותם), הוא לא עצר את החיסולים (אלא הגדיר להם נהלים, ובראשם פצצה מתקתקת). הוא לא מנע את הריסות הבתים, אבל נתן הליך משפטי שמלווה אותם. הוא לא מנע את הקמת הגדר בשטח הפלסטיני (במקום על הקו הירוק), אלא ביצע תיקוני גבול מסוימים. והוא אפילו קבע כיצד ומתי מותר לענות עצירים".

ו.

בקצרה, תגובתן של הרשויות הפוליטיות לגופי בקרה עליהן נעשית דפנסיבית יותר, מאיימת יותר. אילוציה של ישראל, בעיקר בזירה הבינלאומית, מסעירים את האליטות הפוליטיות שלה אך גם מרסנים אותן. בית המשפט הגיב למהלכי ההרתעה שהופנו כלפיו, והגיב לא לטובה: הגנתו על זכויות האדם בתחומים רגישים של ההוויה הישראלית-פלסטינית פחתה. אם נוסיף לכאן את אלומת האור שמפנים מרדכי ורוזנאי לכך ש"בשנים האחרונות נשחקו באופן שיטתי מספר רכיבים מוסדיים שמהווים חלק חשוב מהסדר החוקתי-דמוקרטי הישראלי", כי אז נבין, למרבה העצב, כי פניה של ישראל השתנו, ויחד עמם אולי גם דמות עתידה.

ד"ר סבן הוא מרצה למשפט ציבורי בפקולטה למשפטים בחיפה ומנחה בה את הקליניקה לזכויות המיעוט הערבי-פלסטיני. הפוסט הוא תמצית למאמר שאמור להתפרסם בקרוב ב-"המרחב הציבורי", כתב העת של מדע-המדינה בתל-אביב.

 ציטוט מוצע: אילן סבן, תגובת-הנגד הפוליטית אל "המהפכה החוקתית", 10.8.2017, ICON-S-IL Blog

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com. ערכת עיצוב: Baskerville 2 של Anders Noren.

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: