תמיכת המדינה באמנויות בלא להתערב בתכנן / מנחם מאוטנר

 

התפקיד של שר תרבות מחייב שקילה של שיקולים רבים ומורכבים: כיצד להבטיח ש"הטוב ביותר" יהיה נגיש ל-"רבים ככל האפשר"? כיצד להפנות כספים לתמיכה באמנויות בתנאים של גיוון תרבותי, אתני, מעמדי, גיאוגרפי, גילאי, וכולי? על פי אילו אמות מידה להפנות כספים לתמיכה באמנויות השונות (מוסיקה, תיאטרון, קולנוע, מחול, וכולי, לסוגיהן השונים)? כיצד לאזן בין הצורך בתמיכה באמנות ממוסדת לבין הצורך בתמיכה באמנות אוונגרדית? כיצד לאזן בין תמיכה בתוצרי אמנות שרמתם גבוהה במיוחד לבין תמיכה בתוצרי אמנות של חובבים, המגיעים מ"השטח"? כיצד לאזן בין הצורך בתמיכה במוסדות האמנות לבין הצורך בתמיכה באמנים? באיזו מידה צריכים תהליכי קבלת ההחלטות בכל הנוגע בתמיכה באמנויות להיות ממורכזים או מבוזרים?

כחלק ממילוי תפקידה, שרת התרבות מירי רגב צריכה לשקול שיקולים אלה, ודומיהם. לגיטימי שהחלטותיה יעוררו לעתים תמיכה ולעתים התנגדות. אני עצמי מוצא עצמי תומך בלא מעט מהחלטות המדיניות שקיבלה בשנתיים שבהן היא מכהנת בתפקידה. אבל מאז כניסתה לתפקידה השרה התבטאה שוב ושוב באופן המלמד שלדעתה העובדה שהמשרד שהיא עומדת בראשו מקצה כספים (לא שלה; של משלמי המיסים, שהיא פועלת ביחס אליהם כנאמן) מקנה לה סמכות להתערב גם בתכנים של האמנויות. בנקודה זו השרה שוגה, ואי-אפשר להסכים עמה.

השרה אמרה עם היכנסה לתפקידה ש"אם צריך לצנזר, אצנזר", ו"לא אתן יד לפגיעה בתדמית המדינה וחיילי צה"ל". מאז, אין כמעט שבוע שבו השרה אינה מתבטאת, ולעתים גם פועלת, ברוח הדברים האלה. אזכיר את האירועים העיקריים – מחוסר מקום אציין רק "מילות קוד"; אתם תדעו על מה אני מדבר: הכוריאוגרף ארקדי זיידס; תיאטרון אלמינא לילדים ולנוער ביפו, ומייסדו נורמן עיסא; הקריאה להחרים את הצגותיהם של שחקנים שסירבו להופיע באריאל, לבדוק את המימון הניתן להם, ולבדוק אם הם מוזמנים לאירועים מדינתיים; היוזמה לחקיקת "חוק הנאמנות בתרבות"; הטפסים והשאלונים של קרנות הקולנוע; הסידרה התיעודית "מגידו"; הקרנת הסרט על התעשיות הבטחוניות בפסטיבל ירושלים; אירוע של "שוברים שתיקה" בחיפה; שידור תכנית בגלי צה"ל על מחמוד דרוויש; עינת וייצמן בפסטיבל עכו; מופעי העירום בפסטיבל ישראל; ערב הפתיחה של פסטיבל ישראל; נטישת טכס פרס אקו"ם בגלל השמעת שיר של מחמוד דרוויש.

אם ישראל היא דמוקרטיה ליברלית, מתעוררות שתי שאלות: השאלה הראשונה היא כיצד נוהגות מדינות ליברליות אחרות בכל הנוגע למימון המדינה את האמנויות; השאלה השנייה היא מה אומרת התיאוריה הפוליטית הליברלית על עמדותיה של השרה.

כיצד נוהגות מדינות ליברליות אחרות? התשובה היא שכולן תומכות כספית באמנויות, אבל מקפידות להבחין בין הסמכות של מימון האמנויות, מצד אחד, לבין הסמכות לקבוע את תכני האמנויות, מצד שני.

המודל המקובל הולך בעקבות מנגנון מימון האמנויות שיצר ג'ון מיינרד קיינס, הכלכלן האנגלי הגדול, בשנת חייו האחרונה, 1946, עת שהקים את מנגנוני התמיכה של המדינה הבריטית באמנויות. קיינס הכיר היטב את מנגנוני התמיכה של המדינה באקדמיה: העברת כספי המדינה לגוף ביניים, המורכב מאקדמאיים מומחים, כדי שגוף זה הוא שיחלק את כספי המדינה, וזאת על פי מיטב שיקול הדעת האקדמי שלו. קיינס הקים אפוא מנגנון דומה לתמיכת המדינה הבריטית באמנויות: העברת כספי המדינה לגוף ביניים, המורכב ממומחים בתחומי האמנויות השונים, כדי שגוף זה יעביר את הכספים למוסדות אמנות ולפעילויות אמנות בהתאם לשיקול דעתו המקצועי. קיינס יצר אפוא את מה שידוע מאז בספרות כמנגנונים של arm’s length, היינו מנגנונים המבוססים על יצירת מרחק והיעדר מגע בין המדינה המממנת לבין האמנויות, או לעיתים כ"מנגנוני חיץ" buffers בין המדינה לבין האמנויות.[1] אגב, המנגנונים האלה עצמם הוקמו בישראל בכל הנוגע למימון המדינה את האקדמיה – בתפקיד החייץ משמשת ועדת התכנון והתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה – ועד כה הם פועלים בצורה טובה מאוד. בדומה לכך, אף שהמדינה מממנת את פעולותיה של מערכת המשפט, במדינות ליברליות קיימים מנגנוני חייץ מוסדיים ותרבותיים שאמורים להבטיח פעולה של מערכת המשפט בלא התערבותן של רשויות המדינה האחרות בהחלטות המתקבלות במערכת (למרות שהן מממנות את המערכת). גם המנגנונים האלה פועלים בישראל בצורה טובה מאוד. כאמור, מנגנון המימון שבנה קיינס בבריטניה הועתק למדינות דמוקרטיות-ליברליות אחרות [2] ואם כך ברור הוא שההתבטאויות והמעשים של השרה רגב הם חריג בהשוואה למה שקורה במדינות רלוונטיות אחרות, כאלו שישראל רוצה להידמות להן.

כאמור, השאלה השנייה שיש לשאול היא מה אומרת התיאוריה הפוליטית הליברלית על האפשרות של מעורבות המדינה בקביעת תכני האמנויות, במצבים שבהם המדינה מממנת את האמנויות. התשובה מעט מורכבת. ניתן לאתר בהגות הליברלית ארבע עמדות בנקודה זו.

עמדה אחת כופרת בסמכותה של המדינה הליברלית לממן את האמנויות. על פי עמדה זו, מכיוון שהמדינה צריכה לנהוג כבוד respect שווה בכל אזרחיה, עליה לנקוט עמדה של נייטראליות בכל הנוגע לפעילויות שאזרחי המדינה בוחרים להיות מעורבים בהן. כפי שהציג זאת רונלד דבורקין, נציג מרכזי של העמדה הזאת, אם המדינה תממן תערוכות של טיציאן, אבל לא תממן תחרויות כדורגל, המדינה תבטא עמדה שלפיה הבחירות של אלו מאזרחיה המתעניינים בטיציאן נעלות על הבחירות של אלו מאזרחיה שבמקום "לראות טיציאן על הקיר", כביטויו של דבורקין, מעדיפים לצפות במשחקי הכדורגל המוקרנים על מסך הטלוויזיה, אבל המדינה הליברלית אינה אמורה להעביר שיפוט באשר לבחירות ולטעמים של אזרחיה.[3] ואולם, כפי שהצביעו כמה מחברים, חולשה גדולה של העמדה הליברלית הנייטראליסטית הזו היא שהיא אינה מסוגלת להסביר את הפרקטיקות המקובלות בכל הדמוקרטיות הליברליות בעולם, שכולן, כאמור, כן מממנות את ייצור האמנויות ואת הפצתן.[4]

עמדה שנייה היא שמכיוון שהמדינה הליברלית מניחה בחירה של אזרחיה מתוך מגוון של צורות חיים ראויות, עליה לטפח את המגוון הזה, ומכיוון שהאמנויות מציעות מגוון של התנסויות וחוויות אנושיות, המדינה הליברלית צריכה לתמוך בקיומן של האמנויות.[5]

עמדה שלישית היא שבגלל המרכזיות של חופש הביטוי במדינה הליברלית, ובמיוחד בגלל החשיבות של הביטוי האיכותי במדינה הליברלית, ובגלל האיכות האינטלקטואלית הגבוהה של תכני האמנות, המדינה הליברלית צריכה למממן את ייצור האמנויות ואת הפצתן. יתר על כן, מכיוון שחופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי האמנותי בפרט, הם ערכים עילאיים במשפטה של המדינה הליברלית, המדינה הליברלית צריכה לא רק להימנע מלפגוע בחופש הביטוי האמנותי, אלא מוטלת עליה חובה פוזיטיבית לממן את הייצור וההפצה של האמנויות, וזאת בלא להתערב בתכנים שלהן. מסידרה של ידיעות שהתפרסמו בעיתונות בשנתיים האחרונות, אני למד שזוהי בדיוק עמדתו של משרד המשפטים של ישראל, כפי שהובעה, שוב ושוב, על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עורכת הדין דינה זילבר.[6]

עמדה רביעית טוענת שהחיים הטובים הם חיים של פיתוח היכולות האינטלקטואליות והמוסריות של האדם, ושהמדינה צריכה ליצור את תנאי הרקע לפיתוח היכולות האלה על ידי הבטחת בריאות, דיור, חינוך, וכולי לאזרחים, והמדינה צריכה ליצור את תנאי הרקע לפיתוח אינטלקטואלי ומוסרי גם על ידי עידוד הייצור, ההפצה וההפנמה של האמנויות.[7]

שאלת המעורבות של המדינה המממנת בקביעת התכנים של האמנויות התעוררה במשפט האמריקאי פעמיים.

בפסק הדין[8] בעניין National Endowment of the Arts v. Finley מ-1998 דן בית המשפט העליון של ארצות הברית בתיקון לחוק המסדיר את פעולתה של הקרן הלאומית לאמנויות, באופן שכאשר הקרן שוקלת אם לממן מיזם אמנותי יהא עליה להביא בחשבון:

“general standards of decency and respect for the diverse beliefs and values of the American public.”

התיקון לחוק נולד לאחר שבתערוכה שמומנה על ידי הקרן הוצגו צילומים של רוברט מייפלטרופ שהיו בהם תכנים הומו-ארוטיים, וצילום של אנדרס סראנו, שבו הוצג צלב טבול בשתן. הקונגרס האמריקאי נרעש לנוכח התכנים האלה, ונזעק לתקן את החקיקה. שאלת החוקתיות של התיקון, במיוחד הכנסת שיקול ה-decency לגדר השיקולים שמממן האמנויות צריך להביא בחשבון, הובאה להכרעתו של בית המשפט העליון של ארצות הברית. נכתבו שני פסקי דין מנוגדים.

השופט אנטונין סקליה, ככל הנראה השופט השמרן ביותר בבית המשפט בדור האחרון, קבע ששיקולים של חופש הביטוי אינם חלים מקום שהמדינה מממנת ביטוי. כאשר הממשלה מחליטה איזה ביטוי לממן ואיזה לא, קבע סקליה, היא רשאית להיות מונעת על ידי שיקולים פוליטיים: "מהותה של הממשלה הוא לתמוך בעמדות מסוימות ולהתנגד לעמדות אחרות", כתב סקליה, "וזו הסיבה שבגללה החלטנו לבחור את הממשלות שלנו, ולא להעביר אותן מדור לדור בירושה". משמע: מימון האמנויות הוא חלק מהפעילות הפוליטית הרגילה של הממשלה, וניתן להביא בגדרו בחשבון שיקולים פוליטיים רגילים. סקליה היה מודע כמובן לכך שעל פי דיני חופש הביטוי של המשפט האמריקאי אסור למדינה לפגוע בביטוי בגלל תכניו. ואולם הוא קבע שאיסור זה אינו חל כאשר הממשלה מחליטה לממן מיזמים מסוימים של אמנות, אבל לא אחרים.

פסק הדין המרכזי השני בפרשת נכתב על ידי השופט דיויד סוטר. השופט סוטר הציג את חופש הביטוי כערך מרכזי במשפט האמריקאי. במאמר מוסגר אציין כי חופש הביטוי הוא גם ערך מרכזי במשפט הישראלי. בית המשפט העליון של ישראל קבע שוב ושוב שחופש הביטוי הוא ערך חוקתי "עילאי" במשפט המדינה. השופט סוטר קבע שהעיקרון המרכזי של דוקטרינת חופש הביטוי הוא שפגיעה ממשלתית בביטוי בגלל תכנו היא בלתי חוקית. עקרון זה חל גם כאשר המדינה פועלת בתחום המימון של האמנויות, קבע סוטר: לא ניתן לשלול מימון מדינתי של ביטויים אמנותיים "היוצאים  נגד הטעמים, האמונות והערכים המקובלים," הוא כתב. "גם כאשר הממשלה היא הפטרון, היא אינה רשאית להעדיף דעה אחת על פני דעה אחרת."

פסק דין אמריקאי שני [9] הוא The Brooklyn Institute of Arts and Sciences v. The City of New York משנת 1999. העובדות במקרה זה היו כדלהלן: ראש עיריית ניו יורק החליט שכמה עבודות שהוצגו במוזיאון האמנות של ברוקלין היו "חולניות" ו"מגעילות". במיוחד עוררה את זעמו של ראש העיר תמונה של כריס אופילי, שבה הוצג דיוקנה של מרי אם ישו כשהוא עשוי חומרים שונים, שכללו בין השאר צואת פילים ודימויים פורנוגרפיים. ראש העיר נקט אפוא בצעדי עונשין נגד המוזיאון, היינו הפחתת תקציבו. השופטת נינה גרשון, בבית המשפט הפדרלי של מחוז ניו יורק, קבעה שהכללים להגנת חופש הביטוי מונעים מרשויות המדינה לפקח על התכנים של האמנות גם כאשר הרשויות מוצאות את התכנים "פוגעניים", "עולים כדי חילול הקודש", "בלתי תקינים מבחינה מוסרית", ואפילו "מסוכנים". כמו כן, כללי חופש הביטוי קובעים שהממשלה אינה יכולה לדכא ביטוי של דעות, וזאת בין בדרך של נקיטה בצעדים עונשיים ובין בדרך של שלילת מימון. השופטת גרשון פירשה את פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת הקרן הלאומית לאמנויות כמורה שהממשלה אינה יכולה להפלות בין סוגים שונים של ביטוי רק על פי התכנים שלהם, וקבעה שהתנהגותו של ראש העיר במקרה זה עלתה כדי פגיעה בביטוי האמנותי רק בגלל תכניו.

ברצוני לסכם: הפרקטיקה של המדינות הליברליות היא שהמדינה מממנת את הייצור וההפצה של האמנויות, ואולם השיקולים באשר לאמנויות שאותן יש לממן מושארים לוועדות מומחים מקצועיות, כדי ליצור ריחוק וחייץ בין תהליך העברת הכספים לשם מימון האמנויות על ידי המדינה לבין התהליך שבו הכספים מוקצים לאמנויות.

בתיאוריה הפוליטית הליברלית קיימות עמדות מוצקות שעל פיהן המדינה צריכה לממן את האמנויות.

עקרון יסוד של דוקטרינת חופש הביטוי של המשפט האמריקאי הוא שהמדינה אינה רשאית לפגוע בביטוי בגלל תוכנו, גם אם התוכן מנוגד לאמונות ולדעות המקובלות באופן נרחב. עקרון זה הוחל במשפט האמריקאי באופן שאסר על המדינה לפגוע ביצירות אמנות, בדרך של שלילת המימון הנדרש להצגת היצירות, רק בגלל תוכנן.

מכיוון שחופש הביטוי בכלל וחופש הביטוי האמנותי בפרט הוא ערך עילאי במשפטה של המדינה הליברלית, ובכלל זה במשפטה של מדינת ישראל, המדינה הליברלית צריכה לא רק להימנע מלפגוע בחופש הביטוי האמנותי, אלא מוטלת עליה חובה פוזיטיבית לממן את הייצור וההפצה של האמנויות, וזאת בלא לפגוע בתכנים שלהן.

ציטוט מוצע: מנחם מאוטנר, תמיכת המדינה באמנויות בלא להתערב בתכנן, 23.6.2017, ICON-S-IL blog

מאוטנר הוא חבר סגל בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטת תל-אביב. הפוסט הוא פרסום של דברים בכנס "חופש הביטוי באמנות ובאקדמיה", הפקולטה לאמנויות, אוניברסיטת תל אביב, 19 ביוני 2017.

[1] Anna Rosser Upchurch, ‘Keynes’s Legacy: An Intellectual’s Influence Reflected in Arts Policy’, (2011) 17(1) International Journal of Cultural Policy 69; Anna Upchurch, ‘John Maynard Keynes, the Bloomsbury Group and the Origins of the Arts Council Movement’, (2004) 10(2) Int’l J. Cultural Policy 203.

[2] See Peter Duelund, ‘Nordic Cultural Policies: A Critical View’, (2008) 14(1) Int’l J. Cultural Policy 7.

[3]  John Rawls, A Theory of Justice (Cambridge: Harvard University Press, 1971) 328-329, 331-332; Ronald Dworkin, ‘Can a Liberal State Support Art?’, in A Matter of Principle (Cambridge: Harvard University Press, 1985) 221; Bruce Ackerman, ‘Should Opera be Subsidized?’, (1999) 46(3) Dissent 89.

[4]  Samuel Black, ‘Revisionist Liberalism and the Decline of Culture’, (1992) 102 Ethics 244, 253.

[5]  Mitchel Cohen, ‘Operas and Citizens’, (1999) 46(3) Dissent 91

[6]  לעמדה קרובה ראו: Cass R. Sunstein, ‘Why the Unconstitutional Conditions Doctrine is an Anachronism' (With Particular Reference to Religion, Speech and Abortion),(1990) 70 B.U. L. Rev. 593; Brian Barry, Culture and Equality'(Cambridge: Harvard University Press, 2001) 198, 198-199.

[7]  Menachem Mautner, A Liberalism of Flourishing: Human Flourishing, the Liberal State, and the Arts. See also: Harry Brighouse, ‘Neutrality, Publicity, and State Funding of the Arts’ (1995) 24(1) Phil. & Pub. Aff. 35; Dale Francis Murray, ‘Liberalism, Art and Funding’, (2004) 38(3) J. Aesthetic Education 116.

[8] United States Supreme Court, 524 U.S. 569 (1998)

[9] United States District Court for the Eastern District of New York, 64 F. Supp. 2^nd 184 (1999).

---