פופוליזם, פלורליזם ואזרחות / אלון הראל

פופוליזם הוא כידוע מילה פופולרית מאוד בימים אלה. הכתיבה העיתונאית מייחסת פופוליזם למנהיגים אנטי-דמוקרטיים כמו הנשיא ארדואן בתורכיה וראש הממשלה אורבן בהונגריה, כמו גם לנשיא טרמפ בארה"ב, הנשיא הוגו צ'אווס בוונצואלה, מפלגת סיריזה ביוון וכן למשאל העם בעניין ברקזיט בבריטניה. לכל אחד מן האישים או האירועים הללו מרכיבים משלו והשאלה בפניה ניצבים מדעני המדינה היא מהו המשותף (אם בכלל) לכל אלה.

בספרו ?What is Populism קובע Jan-Werner Muller כי המרכיב המייחד את הפופוליזם (ובעיקר מבחין בינו לבין עמדה ליברלית) הוא אנטי-פלורליזם. העמדה הפופוליסטית רואה בקהילה הפוליטית קהילה השותפה לתפיסות עולם פרטיקולריות. מי שאיננו שותף לתפיסות אלה הוא במקרה הטוב 'אליטיסט' ובמקרה הרע 'מושחת' או 'בוגד' ועל כן איננו חלק אינטגראלי מן הקהילה הפוליטית.

ברשימה זו אנסה לבחון את המכשירים המשמשים לצורך החלשת הפלורליזם שאפיין בעבר את החברה הישראלית. בעבר כבר עמדתי על התפתחות מגמות פופוליסטיות בישראל ובמיוחד הניסיון שיטתי להחליש מוסדות מסורתיים המגבילים את כוחה של הרשות המבצעת כמו בתי המשפט, העיתונות החופשית וגופי החברה האזרחית. במאמר זה אני חפץ להוסיף נדבך נוסף לטענה זו. האבחנה שתעמוד בבסיס הצעתי מבוססת על שני מושגים של אזרחות: המושג המסורתי הפורמאלי של אזרחות שנשען על מקום הלידה, תושבות או אזרחות ההורים והמושג המהותני של אזרחות המבוסס על נאמנות ושותפות אידאולוגית. אראה גם כיצד בישראל הפופוליזם נשען על האפיון המהותני של אזרחות – אפיון אשר מקטלג אנשים כאזרחים השותפים לקהילה הפוליטית על בסיס עמדותיהם הפוליטיות והחברתיות או השתייכותם האידאולוגית. לדעתו של מילר:

"Populists claim that they, and they alone, represent the people…The claim to exclusive representation is not an empirical one; it is always distinctly moral. When running for office, populists …refuse to recognize any opposition as legitimate. The populist logic also implies that whoever does not support populist parties might not be a proper part of the people—always defined as righteous and morally pure".[1]

המסורת הליברלית משמרת את הפלורליזם באמצעות תפיסה פורמאלית של מושג האזרחות; החברות בקהילה הפוליטית נקבעת באופן פורמאלי גרידא. הזכות המשפטית להחזיק בפספורט או בתעודת הזהות היא המגדירה מיהו האזרח והיא המנביעה באופן אוטומטי גם את הזכויות האזרחיות ובראשן הזכות לבחור ולהיבחר. מכאן נובע גם כי עמדותיו של האזרח, נאמנויותיו, השיפוטים המוסריים שלו ועוד אינם תנאי מקדמי להיותו של אדם אזרח או תנאי ליהנות מן הזכויות האזרחיות כולל הזכות להשתתפות פוליטית. שותפות בקהילה הפוליטית איננה נגזרת של העמדות הפוליטיות, הנטיות האינטלקטואליות, ההשתייכות המעמדית, ההשתייכות הדתית או האתנית ועוד. הפלורליזם הליברלי הוא נגזרת של האפיון הפורמאלי של האזרחות: האדם הוא קודם כל אזרח ורק אחר כך הוא חבר במפלגה, תומך באידאולוגיה זו או אחרת או חבר בקהילה דתית זו או אחרת.

בניגוד למסורת זו מאמצים הפופוליסטים תפיסה מהותנית של אזרחות. להשתמש בפרפרזה על אמירתה של סימון דה בובואר: אזרח איננו נולד אזרח; הוא גדל להיות אזרח. בישראל זכתה תפיסה מהותנית זו של אזרחות לביטוי פוליטי מפורש בדמותה של הסיסמא: "בלי נאמנות אין אזרחות". אף שהסיסמא הופיעה לראשונה במצע הבחירות של ישראל ביתנו, ביבי נתניהו כמו גם מנהיגי מפלגות ימין אחרות אימצו את הרעיון, בגרסאות כאלה או אחרות, בהתלהבות וניסו לתרגם את המושג נאמנות להגדרות משפטיות, למשל, במסגרת הצעת חוק האזרחות (תיקון הצהרת אמונים 2007).

מסיבות עליהן אעמוד להלן, הצעת החוק של ישראל ביתנו לא צלחה ואולם הצעת החוק הייתה רק בגדר ניסיון אחד לבטא באופן משפטי סנטימנטים פופוליסטיים לפיהם אזרחות איננה בגדר זכות המוקנית באופן אוטומטי לכל מי שעומד בקריטריונים פורמאליים אלא היא בגדר פריבילגיה המוענקת לאנשים הראויים לה או ליתר דיוק לאנשים הדומים לי: אנשים אשר אינם רק נושאי תעודה אשר נולדו להורים הנושאים תעודה או נולדו או גרים בטריטוריה הרלבנטית אלא אנשים אשר מגלים נאמנות מהותית למדינה, תומכים בעמדות פוליטיות מסוימות, דבקים בתפיסות מוסריות מתאימות וכיוב'. מכאן גם נגזרת התפיסה האנטי-פלורליסטית של הפופוליזם. הקהילה הפוליטית היא ביסודה הומוגנית משום שהקהילה הפוליטית מוגדרת כאותה קבוצת האנשים החולקים בניהם אידאולוגיה פוליטית פרטיקולרית. נושאי פספורט או תעודת זהות אשר חולקים על האידאולוגיה המגדירה את האזרח הם אזרחים פורמאליים גרידא; לאמתו של דבר, הם אליטות; הם מושחתים ובישראל, היום, הם מתויגים כ"שתולים".

הדוגמאות הבולטות ביותר לשימוש המניפולטיבי שנעשה במושג הנאמנות היא בתעמולה של ארגון הימין הקיצוני "אם תרצו". תנועת אם תרצו מזהה את מתנגדיה הפוליטיים כתומכי טרור ובמסגרת סרט שהפיצה היא קבעה: "הם ישראלים. הם גרים כאן איתנו והם שתולים. כשאנחנו נלחמים בטרור הם נלחמים בנו". גם שורת הקמפיינים של "השתולים" אשר תייגו אמנים ואנשי אקדמיה כשתולים או כסוכנים זרים הנהנים מכסף אירופי נועד להבהיר את גבולות הקהילה הפוליטית הלגיטימית. ביטוי בוטה במיוחד של הסנטימנטים הללו מצוי במאמר שפרסם חבר הכנסת לשעבר משה פייגלין. בטור זה, שנכתב לאחר תכנית ההתנתקות במסגרתה נסוגה ישראל מרצועת עזה ביקר פייגלין בחריפות הצעות פשרה מדינית שגובשו על ידי אישים בכירים במפלגת העבודה ובמסגרת זו כתב:

"…אלא שבישראל שולטת תרבות של בגידה, ולכן לא ניתן באמת לבגוד בה. כשם שפילגש אינה יכולה להלין פתאום על בגידת בן זוגה, כך גם ישראל אינה יכולה להלין על בגידתם כביכול של סנה, ביילין ודומיהם. המושג בגידה אינו רלוונטי במדינת ישראל, כי לא מדובר במהות שניתן בכלל לבגוד בה. […] את תרבות הבגידה של המיעוט השולט בישראל, תרבות הבגידה המחסלת אותנו, יש להחליף בתרבות הנאמנות. אין לנו ברירה, אנו חייבים להחזיר את המדינה לעם ישראל"[2]

אחד המאפיינים החשובים של האזרחות המהותנית היא העמימות שלה. אין זה מקרה כי הניסיונות של תנועת ישראל ביתנו לתרגם את מושג הנאמנות ללשון משפטית לא צלחו. דווקא הכישלון הזה מעניק למושג האזרחות המהותנית את הגמישות הנדרשת בפוליטיקה הישראלית העכשווית. הכוח הרטורי של מושג הנאמנות כתנאי לאזרחות או כתנאי ליהנות מתקציבי מדינה או אפילו כתנאי לתעסוקה במסגרות ממלכתיות נשען על העמימות שלו. תכנה המהותי של האזרחות המהותנית משתנה בהתאם לנטיות ליבו של הדובר. אצל אחדים השתייכות לתנועת שוברים שתיקה מבטא חוסר נאמנות; אחרים רואים בנכונות לפשרה בירושלים בגדר בגידה ולמותר לציין שגם חברי מפלגות פוליטיות ציוניות כמו מר"צ והמחנה הציוני מסווגים לא אחת כבוגדים או כשתולים.

מתחת לכל האפיונים הללו המונח חובת נאמנות נושא בקרבו את המשמעות הטבעית שמושג הנאמנות מציין בשפה העברית דהיינו את הקשר רגשי למדינה – קשר שאת תכנו הפרטיקולארי קובע הדובר בהתאם לעמדותיו הפוליטיות ולסנטימנטים האידאולוגיים שלו. כדי להיות אזרח בישראל של 2017 אין זה די להחזיק באזרחות ישראלית. זאת ועוד אין זה די בנכונות לשמור באופן קפדני על החוק או אפילו לשרת בצבא, לשלם מיסים או להתנדב במסגרת ארגונים אזרחיים. כדי להיות אזרח צריך כל העת להיות נאמן ותוכנה של נאמנות זו משתנה, כמקובל בדיני היושר, על פי אורך כף רגלו של הצ'נסלור.

ציטוט מוצע: אלון הראל, פופוליזם, פלורליזם ואזרחות, 8.6.2017, ICON-S-IL Blog

פרופ' הראל הוא חבר סגל בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטה העברית

[1] Jan Werner Mueller, what is Populism? (2016) at 3.

[2] משה פייגלין, ממנהיגות של בגידה למנהיגות של נאמנות, ערוץ 7, 11.12.2006, זמין ב: http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/6244